לא צריך להיות מטפלת זוגית ופסיכולוגית כדי להבין זאת

לחיים יש אנרגיה עצומה

האנרגיה הזאת מאפשרת את ההישרדות שלנו.

אני מגיבים מאוד מהר יעיל וחזק לכל גירוי חיצוני ויכולת התגובה הזאת שומרת עלינו // דפנה שם טוב

בפן הזה אנחנו דומים לחיות.

תחושות של כאב, כעס, פחד, הן תחושות מאוד עוצמתיות שנועדו להגן על הדבר היקר מכל.

על החיים שלנו.

זו תובנה עמוקה, אך לא צריך להיות  בעלת תואר שני בייעוץ וטיפול חינוכי או מטפלת משפחתית וזוגית.

כשיש איום על החיים שלנו המתח עולה בנו מהר מאוד.

אנחנו רועדים, אנחנו חשים דפיקות לב מואצות, אנחנו מרגישים כאילו הדם עולה לנו לראש.

על מה עוד נדון בבלוג?

לא לימוד אקדמי גבוהה ולא עניין של עמותה מקצועית אלא תובנות ברורות על סמך ייעוץ
לא לימוד אקדמי גבוהה ולא עניין של עמותה מקצועית אלא תובנות ברורות על סמך ייעוץ

נשוחח על לקויות למידה בילדים ומתגברים

טיפול בילדים ובבני משפחה

מהו ייעוץ משפחתי ולמי הוא מומלץ?

נשוחח על CBT, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה

ואם יספיק הזמן נדבר על נושאים טכניים הקשורים למומחים בתחום:

פעלות של מטפלים זוגיים בישראל, מה עושים במגזר החרדי (יש את מרכז י.נ.ר למשל).

האם מומחה שלמד במוסד כגון "מכון שינוי" הוא בר סמכה בתחום?

ועוד ככל שיאפשר לנו הזמן

אנחנו מוכנים ללחימה או לבריחה.

אינסטינקט קדמוני עוצמתי פועל בנו.

ואכן בטבע נצטרך להחליט מה הכי יעיל:

להילחם או לברוח? בהתאם לנסיבות החיצוניות.

ובטבע נחליט החלטה שתוציא אותנו מאזור הסכנה.

כך או כך.

אבל מה קורה כאשר אין סכנה ממשית?

אבל יש תחושת סכנה.

יש מצבים שנטבעו בנו תבניות עבר מסויימות, שבזמנו נחוו כסכנה אמיתית.

מערכות יחסים קרובות עם אנשים משמעותיים שהסבו כאב.

מצבים חברתיים שגרמו לרגשי תסכול ונחיתות.

יחס משפיל מצד קרובי משפחה. אירועים שאולי יצריכו בעתיד את שירותיה של מאמנת משפחתית, למשל.

וכשאנחנו בוגרים כבר, ונתלים בסיטואציות שמעוררות את החוויות הכואבות, הגוף שלנו נכנס לתגובת הילחם או ברח.

ועולה בנו כאב עצום שנראה כאילו הוא בלתי פתיר.

זה נראה בלתי פתיר כי אנחנו צוללים לתוך הטראומות שלנו שהכאיבו פעם ונתקעים שם.

המנגנון הבריא שלנו השתבש.

אנחנו לא עושים הילחם או ברח.

אנחנו לא משתחררים באופן טבעי מהכאב.

אנחנו נתקעים בו.

כאילו אנחנו רוצים לפתור אותו מהשורש.

כאילו עכשיו ניתנה לנו הזדמנות לתקן עוול שנעשה לנו בעבר.

אם כשהיינו ילדים ספגנו דחיה ממישהו שחשוב לנו, עכשיו כשאנחנו בוגרים ושוב סופגים דחיה אנחנו צוללים שוב לאותו מקום…

את האנרגיה הרעילה שנוצרת לנו בגוף ומשבשת אותו אנחנו צריכים להפוך לאנרגיה טובה.

ואיך?

נבין שהסבל שלנו נובע מסיפור שהתרחש בעבר.

והוא כרגע "מתלבש" על סיפור דומה בהווה.

את המחשבות  על הסיפור בהווה צריך לדעת לזהות.

ולא צריך ליפול למלכודת הפתרון כי אין שם באמת פתרון.

הפתרון הוא לא בהשתוקקות לההיפך.

לכך שיאהבו אותי, שירצו אותי שיעריכו אותי.

הפתרון הוא ברצון עז ללכת לתוך שמחת חיים, שקט שלוה ועשיה שאינם תלויים בשום דבר.

שתלויים ביכולת נפשית שפיתחתי להיות יכול להגיע לשם. עד הפעם הבאה – שמרו על קשר, דפנה שם טוב.

זה לא תיאטרון – אלו הם החיים עצמם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *