לא פעם אנחנו נקלעים למצבים שבהם הביטחון שלנו מתערער. אחרי מפגש חברתי, שיחה עמוקה או אפילו יום עמוס במיוחד, יכולה לעלות תחושה שלא היינו ממש "אנחנו". לעיתים נדמה שפעלנו מתוך הרגל או מתוך אוטומט, בלי נוכחות אמיתית ובלי חיבור למהות הפנימית שלנו.
למה חשוב לפתח חיבור פנימי קבוע?
כאשר קיימת תחושה של נתק מעצמנו, אנחנו מאבדים עוגן. כדי להרגיש שלמים ונוכחים, חשוב לטפח קשר רציף עם מי שאנחנו באמת – לא הדמות שאנחנו חושבים שחייבים להיות, אלא האני האותנטי שמבקש להתבטא באופן טבעי. החיבור הזה מאפשר לנו לצעוד בביטחון גם מול מצבים שמערערים אותנו.
מי אנחנו רוצים להיות בעולם?
מי אנחנו רוצים להיות בעולם?
כדי לגלות את הזהות האמיתית שלנו, נדרש רגע של עצירה והקשבה. יש אנשים שמכירים את עצמם היטב ויודעים מה הם מקרינים, ויש כאלה שזקוקים לעוד זמן, חקירה ודיוק כדי להבין מהו אותו "אני" עמוק שמוביל אותם. אין דרך נכונה אחת – יש דרך אישית.
איך מגדירים את התכונות שמאפיינות אותנו?
אחד הכלים הפשוטים אך היעילים הוא לכתוב רשימה של תכונות שמבטאות את מי שאנחנו. לא תכונות שהיינו רוצים שיהיו לנו, אלא אלו שמרגישות טבעיות ומדויקות לזהות שלנו. זה יכול להיות טוב לב, קלילות, חדות מחשבה, יצירתיות, חמלה, או כל דבר שמהדהד.
יצירת משפט שמחזיר אותנו לעצמנו
לאחר שממפים את התכונות, אפשר לבחור משפט מחזק שיזכיר לנו את מהותנו ברגעי בלבול. משפט כזה יכול להיות:
“אני מפיץ חמלה וביטחון”,
או “אני מביא שמחה וקלילות לסביבה שלי”,
או “אני נוכח ובעל מרכז”.
משפט קצר, ברור, שנושא בתוכו את מי שאנחנו בפשטות.
איך מיישמים את זה במצבים חברתיים?
כשאנחנו פוגשים אנשים, יוצאים לאירוע, נמצאים בפגישה או בכל סיטואציה חברתית אחרת, כדאי לשאת איתנו את הידיעה הפנימית הזו. להזכיר לעצמנו מי אנחנו, על מה אנחנו נשענים, ומה אנחנו בוחרים להביא לעולם. לא ממקום של הצגה, אלא מתוך נוכחות אותנטית.
תרגול שמחזיר אותנו למרכז
ככל שנתרגל את החיבור הזה, כך נגיע למצבים רבים יותר מתוך יציבות פנימית. התרגול אינו מסובך: לזכור את המשפט שלנו, לסמוך על עצמנו, ולהיות ערים לכוונה שאותה אנחנו מבקשים לשדר. כאשר אנחנו מחוברים כך לעצמנו, האינטראקציות הופכות טבעיות יותר, ואנחנו נשארים נוכחים ולא מתנתקים.
ישנם ילדים שמגיל צעיר מאוד מופנים אל תפקיד שאינו שייך להם – לדאוג להורה, בדרך כלל לאם. הם נושאים על גבם משא כבד לאורך שנים, וכבר בילדותם מטשטשות אצלם הגבולות בין תמיכה טבעית לבין תחושת אחריות מוחלטת.
כאשר ההורה מזדקן ובריאותו מתדרדרת, הילד שגדל כך מוצא את עצמו חוזר לאותו דפוס:
התחושה שכל מה שקורה לאמו תלוי בו בלבד. זוהי חוויה של שחזור – אותה מועקה מוכרת מן הילדות צפה מחדש. ואז מופיעים רגשי אשמה.
הילד, שכעת כבר אדם מבוגר, מתחיל להרגיש שאולי לא נתן מספיק, שאולי לא עשה די.
הרי במשך כל חייו התרגל להשקיע ולנסות "לתקן" את המציאות, וכשהוא מגלה שאין לו באמת שליטה על מצבה של אמו – האשמה והחוסר אונים מתעצמים. כאילו בריאותה של האם תלויה אך ורק בו.
כאשר אדם מקדיש את כל כולו לטיפול באחר, מחירו כבד:
הוא מזניח את עצמו, מתרחק מהצרכים האישיים שלו, שוכח את חלומותיו ואת חייו הפרטיים. במקום להתמקד בבניית עתידו, הוא נשאב לחייו של ההורה.
בזמן שחבריו בגילאי ארבעים וחמישים בונים קריירה, משפחה ומימוש עצמי – הוא עדיין קשור בעבותות להורה ולמצבו הבריאותי. ילדים שגדלו במציאות כזו מתקשים להפנות אנרגיה לחייהם שלהם, ונשארים תלויים ומעורבים יתר על המידה בחיי הוריהם.
לכן חיוני כל כך להכיר בכך, לזהות את הדפוס ולהבחין בין אחריות טבעית לטיפול בהורה מזדקן, לבין תחושת אחריות טוטאלית למצבו הבריאותי.
ילד שהורגל לדאוג להורה מאז ומתמיד חייב ללמוד לשים לב.
להיזהר שלא לאבד את עצמו. עליו לרכוש מיומנות חשובה – להציב גבולות בריאים.
גבולות אינם סימן להפסקת אהבה או דאגה; להפך, הם מאפשרים להמשיך להיות נוכח ותומך,
אך לא במחיר חיסול העצמיות. המשמעות של גבול היא ההבנה שמותר לו לחיות גם את חייו, להתמקד בשאיפותיו ובמשפחתו, ולא לשכוח את עצמו מול ההורה המזדקן.
כאב הוא עובדה – אך שימו לב ש:סבל הוא בחירה!!! כן כן!
למה להוסיף עוד שמן למדורת הכאב? די לסבל!
יש מצב מסוים שאנחנו חווים, לא פעם, ואיננו מודעים לו כלל: מצב שבו אנו כואבים – ואז מוסיפים על הכאב שכבר קיים עוד שכבה של כאב, שנובעת מאיך שאנחנו מגיבים אליו.
על פי התפיסה הבודהיסטית, הקושי הזה מפורש כ"מכת שני חיצים": החץ הראשון פוגע – והחץ השני מגיע מהתגובה שלנו לפגיעה.
כשהמציאות פוגעת – זה החץ הראשון
אנחנו נשברים רגשית, נופלים פיזית, מאבדים אדם יקר או חווים תסכול מהחיים. התחושות האלה – כאב, צער, כעס, בדידות – הן חלק מהקיום האנושי.
הן לא "שגיאה במערכת", אלא בדיוק מה שהמערכת יודעת לייצר כשהנסיבות קשות. זו התגובה הישירה לאירוע – וזו הפגיעה הראשונה, הבלתי נמנעת.
אך לא הכאב הוא הבעיה – אלא איך שאנחנו משחזרים אותו
לאחר שהכאב מתרחש, נכנסת התודעה לפעולה. היא מתחילה לפרש, לנתח, לשפוט:
"למה זה קרה לי?",
"איך לא שמתי לב?",
"אני לא אצליח להתמודד",
"אני תמיד נכשל".
כל אחת מהמחשבות הללו אינה תוצאה של האירוע עצמו – אלא תגובה של הנפש, שגורמת לנו לחוות את הכאב שוב ושוב. זו הפגיעה השנייה, זו שאנחנו יוצרים בעצמנו. וזהו בדיוק ההבדל בין כאב לבין סבל.
אפשר להפסיק להילחם בכאב – ולבחור לא לסבול
החדשות הטובות הן, שאת החץ השני אפשר לעצור. גם אם הגוף כואב, גם אם הלב נשבר – אין הכרח להוסיף שכבות של התנגדות פנימית, של שנאה עצמית או של האשמה. אנחנו יכולים לחוות את הקושי מבלי לשקוע בו.
אפשר להתייחס לכאב כאל אורח – לא כאויב. להרגיש אותו, אבל לא להיאחז בו. לא להמציא עליו סיפור.
לא לארוז אותו בזעם. פשוט לדעת: זה חלק מהחיים, וזה זמני.
לדוגמה: אדם באמצע טיפוס מפרך
הדרך תלולה, הרגליים כואבות, הזיעה נוטפת. הוא יכול להתמקד בקושי ולהישבר נפשית – או להבין שזה חלק בלתי נפרד מהמסע אל הפסגה.
התחושה הפיזית לא תיעלם – אבל החוויה הנפשית יכולה להשתנות. במקום סבל – נוכחות. במקום יאוש – נחישות.
אספנו עוד דוגמאות שיכולות להיות רלוונטיות
לדוגמה: אדם רנדומלי שנתקע בפקק…למי זה לא קרה?
הוא ממהר לפגישה חשובה, ואז מגלה שכל הכביש פקוק לחלוטין.
הוא מבין שכבר לא יגיע בזמן
האיחור. הפגישה תתחיל בלעדיו. זה בלתי נמנע.
הוא כועס על הנהגים האחרים, מקלל את עצמו שלא יצא מוקדם יותר, שוקע בתחושת כישלון או הלקאה עצמית. כל אלו מוסיפים סבל על גבי האיחור, מבלי לשנות את המציאות.
הוא מקבל שהמצב מחוץ לשליטתו. מדליק מוזיקה נעימה, נושם עמוק, מודיע על העיכוב – ומתמודד.
הורה שנשבר מול התפרצות של הילד
הילד צועק, מתפרץ, בוכה – וההורה מרגיש חסר אונים.
הקושי לטפל בסיטואציה מורכבת. זה קשה, זה מעייף – וזה אמיתי.
ההורה מתחיל לחשוב: "אני הורה גרוע", "למה זה הילד שלי?", "אני לא שווה כלום" – ומייצר כאב רגשי נוסף שלא נובע מהילד, אלא מהשיפוט העצמי.
להבין שזה רגע מאתגר בהורות, לא סימן לכישלון. לחמול על עצמו. להרגיש את העומס – בלי להוסיף אשמה.
אישה שמאובחנת עם מחלה כרונית
הפעם נסביר את זה עם החיצים…
החץ הראשון: כאב פיזי, בדיקות, תרופות, עייפות. אלו עובדות קשות שהיא צריכה להתמודד איתן.
החץ השני: מחשבות כמו "החיים שלי נגמרו", "אני לא כמו כולם", "מה עשיתי שמגיע לי" – כל אלה אינן חלק מהמחלה עצמה, אלא מהתגובה הנפשית אליה.
בחירה אחרת: להרגיש את הקושי בלי להיאחז בו. להיעזר, לטפל, לקבל תמיכה – ולזכור שהיא הרבה מעבר למחלה שלה.
אדם שפוטר מהעבודה בה עבד
החץ הראשון: הפיטורין עצמם. אובדן הכנסה, זהות מקצועית, שגרה. זה אירוע כואב מאוד.
החץ השני: הוא מריץ בראש מחשבות כמו: "אני כישלון", "לא יאהבו אותי בשום מקום אחר", "הכול אבוד". הוא מוסיף סבל רגשי שלא תורם להתמודדות – רק מכביד.
אפשרות אחרת: לקחת זמן לעבד, להרגיש, ואז להתפנות לבניית דרך חדשה. אולי אפילו הזדמנות שלא ציפה לה.
נערה שנדחתה רומנטית
החץ הראשון: התחושות של אכזבה, כאב לב, פגיעות. הן טבעיות לחלוטין.
החץ השני: היא עלולה לשקוע במחשבות כמו "אני לא שווה כלום", "אף אחד לא יאהב אותי", "עשיתי טעות ששיתפתי רגש". הסבל הזה כבר לא נובע מהדחייה עצמה, אלא מהפרשנות.
גישה אחרת: להבין שתחושת כאב בלב היא תגובה בריאה לאכזבה. לתת לה מקום – ואז להמשיך הלאה בלי לערער על הערך העצמי.
רץ מרתון שמתכווץ באמצע המסלול
החץ הראשון: השריר נתפס, הגוף מסרב להמשיך. כאב אמיתי ונקודתי.
החץ השני: "אני מאכזב את כולם", "כל האימונים היו לשווא", "אני כישלון". זוהי כבר תגובה נפשית – לא כאב פיזי.
אפשרות אחרת: לנוח, לנשום, להודות על הדרך עד כה, ולזכור – עצירה אחת אינה מגדירה מסע שלם.
מילה לסיום
אנחנו לא שולטים במה שקורה – אבל כן שולטים באופן שבו נענה. הכאב יגיע, אין ספק. אבל הסבל? זה כבר תלוי בנו.
הכאב מציאותי. הסבל – בחירה.
לעוד חומרים ותכנים של דפנה שם טוב – חפשו באינסטגם או בפייסבוק שלה תחם השם שלה. צ'או בלה!
