כאב הוא עובדה – אך שימו לב ש:סבל הוא בחירה!!! כן כן!

כשהמציאות פוגעת – זה החץ הראשון

כל אחת מהמחשבות הללו אינה תוצאה של האירוע עצמו – אלא תגובה של הנפש, שגורמת לנו לחוות את הכאב שוב ושוב. זו הפגיעה השנייה, זו שאנחנו יוצרים בעצמנו. וזהו בדיוק ההבדל בין כאב לבין סבל.

אפשר להפסיק להילחם בכאב – ולבחור לא לסבול

לדוגמה: אדם באמצע טיפוס מפרך

אספנו עוד דוגמאות שיכולות להיות רלוונטיות

לדוגמה: אדם רנדומלי שנתקע בפקק…למי זה לא קרה?

הורה שנשבר מול התפרצות של הילד

הפעם נסביר את זה עם החיצים…

אדם שפוטר מהעבודה בה עבד

נערה שנדחתה רומנטית

רץ מרתון שמתכווץ באמצע המסלול

מילה לסיום

אנשים שמתקשים לקבל מאחרים

ישנם אנשים שמאוד קשה להם לקבל משהו ממישהו.

קשה להם שעושים להם טובה…

קשה להם לבקש משהו עבור עצמם…

זה יכול להגיע למצבים אבסורדיים…

הם יסתירו חולשות שלהם.

הם לא יצרו קשרים טובים עם השכנים.

הם יסתגרו במצבים מסויימים…

למה זה קורה?

ולכל זה יכולות להיות סיבות שנעוצות בחוויות הילדות שלהם.

במערכות היחסים שנוצרו להם עם האנשים הקרובים להם ביותר.

באובדן גדול שחוו.

בחוויות דחייה למינהן.

ועוד.

היו אלו חוויות שבהן הם היו זקוקים ונצרכים וחוו הפניית עורף.

כאשר הצורך שלהם לא נענה או כאשר דברים גדולים נלקחו מהם הם חוו סבל עז.

החסך או האבדה היו קשים מנשוא ולכן כשמציעים להם עזרה או תמיכה הם מתחברים באופן אוטומטי לכאב שחוו כאשר היו בסיטואציה דומה וחווים חרדה.

הם חווים מצוקה גדולה אשר מתבטאת במעצורים פיזיים ממש.

איך זה מתרחש?

באותו רגע כשזה קורה לא ממש מבינים מה קורה ואז מייחסים לזה כל מיני הסברים לא רלבנטיים.

כדי להצדיק את הרתיעה שהגוף חווה.

אותו אדם שזה קורה לו מרגיש את ההימנעות.

מה לעשות?

אם הוא מספיק כן עם עצמו הוא ילך לטיפול כדי לברר מה המהמורות האלה שהוא חווה.

יבין וילמד לאט לאט לשחרר ולהיות פחות עצור.

יותר פתוח.

יותר מתמסר.

הרבה פעמים מבלבלים בין המושג רוחני לביטוי "רוחניקי".

רוחניק זה אדם שהאפיון שלו בדרך כלל מורכב מכמה גורמים.

זה אדם מחובר לטבע. לשלווה.

זה אדם שהרבה דברים מהחברה הבורגנית לא ידברו אליו.

הוא ידבק באורח חיים שקרוב לטבע.

הבגדים שלו יהיו "זרוקים" הרבה פעמים וידגישו נוחות.

לעומת זאת לאדם רוחני לא יהיו בהכרח את כל המאפיינים הללו.

אדם רוחני יתאפיין בדברים אחרים.

אדם רוחני יהיה מודע לחשיבות של מודעות עצמית.

אדם רוחני ייתן מקום לעולם הרגשי גם של עצמו וגם של זולתו.

להיות רוחניקי זו בחירה.

זה אופי מסויים.

יש אנשים שרוצים להיות "רוחניקים" וזה בסדר גמור ויש אנשים שלא רוצים להיות "רוחניקים" וגם זה בסדר גמור.

לעומת זאת רוחניים זה סיפור אחר.

להיות רוחני זה חלק חשוב באישיותו של כל אדם.

להבין את העולם הרגשי ולהכיר בקיומו נותן הרבה עומק ומשמעות לחיים.

מוסיף רכות והבנה.

מוסיף רגש וחוכמה.

הופך את כולנו לאנשים יותר טובים ויותר נעימים.

המסע ללב שלנו

אם נשים לב נראה שיש לנו פעולות ומחשבות שהלב לא משתתף בהם ויש כאלה שכן.

אנחנו בימים של מלחמה בכל חזית אפשרית.

החמאס, מלחמות אחים ברחובות.

כמויות אדירות של סבל שמקיפות אותנו.

הנדיבות והאחווה בין האנשים מפנה מקומה לאלימות ולשנאה.

כשאנחנו בטוחים בצדקתנו זה מה שקורה.

כשאנחנו כבני אדם חיים בתפישה שיש צדק ואמת מוחלטים אנחנו פושטים רגל.

אולי זה גורם לנו להרגיש יותר ביטחון, אבל זה לא באמת בטחון.

לעומת זאת, עדיף לחיות עם סימני שאלה.

להבין שלכל מצב נתון יש מספר גרסאות.

יש דרכים שונות להתבונן עליו.

זו גישה שמאוד תרכך אותנו גם כלפי עצמנו וגם כלפי האחר.

יש דברים שנראים בלתי פתירים.

קפואים.

צריך ללמוד איך לתקשר כדי שיפתח מרחב אחר.

יותר רך.

יותר סלחני.

הסבל שמקיף אותנו בימים אלה יכול לשמש כמורה.

מורה שיגרום לנו להביט פנימה אל עצמנו.

אל הלב שלנו.

ולראות איך אנחנו יכולים לרכך אותו לכיוון סליחה וחמלה.

הסבל והמהומות סביבנו זו קריאה לדרך אישית אחרת, חומלת ורגישה.

 אהבה – רגשות מחשבות פעולות

אהבה מורכבת מתחושות ממחשבות וממעשים.

הרבה פעמים כשמדברים על אהבה מדברים, למעשה, על רגשות.

זה עלול להיות מתעתע!

כי רגשות, כידוע לנו, הן דבר מסובך ומורכב שנשען על הרבה ניסיונות עבר שצברנו מאז שנולדנו ועד היום.

לעומת זאת, מחשבות הן משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו,

לכוון אותן ולהיות יצירתיים לגביהם.

כדי לאהוב גם במחשבות, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את רשימת הדברים הטובים במושא אהבתנו.

להרגיל את עצמנו לראות את הטוב.

להרגיל את עצמנו לחשוב חיובי ואופטימי.

ולתת מקום למחשבות האלה לא פחות מכובד מהרגשות.

וגם לפעול.

לדעת להיות אוהב פעיל!

לשאול, להתעניין.

להפחית ביקורת.

לא לקחת את האנשים שלצדינו כמובנים מאליו.

אז לצד הרגש כדאי לזכור לטפח מחשבה אוהבת ומעשים אוהבים.

כיצד לסלוח להורנו? דפנה שם טוב

הרבה אנשים מרגישים שהוריהם פגעו בהם.

הורים שאמורים להיות המקום הכי מוגן ואוהב עבור הילד הרבה פעמים מפספסים את המטרה.

הורה הוא רק בן אדם!

וכגודל החסכים שהוא נושא עימו כך גודל החסכים שהוא משליך על ילדיו.

יש הורים שעושים הפליה בין הילדים. יש הורים שרואים רק את עצמם.

יש הורים שמצפים מהילד שיהיה כרטיס הביקור שלהם ועל כן לא רואים את טובתו האישית של הילד אלא רק את ביצועיו החיצוניים.

לפעמים בזמן הילדות הילד לא ממש ער לפגמים של הוריו.

הוא גדל בבית שלו ולא מכיר מציאות אחרת.

אפשר לאמר שהוא חי על סוג של אוטומט.

כשמתבגרים הרבה פעמים, לפתע, יש התפכחות ונוצר כעס על ההורים.

ופתאום מציפים אותנו תחושות קשות לגבי ההורים שלנו.

אנחנו מתכווצים לגבי ההערות המוכרות הפוגעות.

אנחנו כואבים כל פעם שאנחנו פוגשים אצל הורנו את אותם חסכים באישיות שלהם.

אותם חסכים שבעבר כל כך פגעו בנו ולא ידענו. ולא הבנו.

אבל עכשיו זה פתאום כואב מידי.

המצב הזה מאוד מציק לנו. כבוגרים.

מצד אחד, יש בנו אהבה גדולה להורנו ורצון לקרבה ולמשפחה חמה ואוהבת.

מצד שני, פתאום קופץ לנו העבר איתם ותובע את עלבונו ומהווה חיץ ביננו לבינם.

אז מה עושים ואיך פותרים את הסוגיה?

ואיך מגיעים להרמוניה רגשית עם הורנו כשאנחנו במצב הזה? ואיך סולחים?

אז קודם כל בואו נזכור ונבין כיצד אנחנו בנויים ברמה הרגשית.

בואו נזכור שיש בנו חלק ילדי, חלק הורי, וחלק בוגר.

וברור שהחלק הפגוע זה החלק הילדי שבנו.

כי החל הבוגר מבין שההורה לא עשה שום דבר בכוונה.

שההורה אוהב אותנו וזקוק לנו בדרכו שלו על כל מגבלותיו.

ואנחנו יכולים להפוך את התמונה. הבוגר שבנו יכול להסביר לילד הקטן והפגוע שבתוכנו שהיום הוא בוגר והכל בסדר. שההורים לא עשו דברים בזדון.

אם נצליח לעשות מעבר רגשי בתוכנו מכעס לחמלה כלפי הורנו זה יהיה נפלא.

נסלח להם על הכל.

זאת הזדמנות עבורנו להביא הרבה טוב לעולם.

להתמיר רגשות שליליים ברגשות חיוביים. להרגיש מה עומד מאחורי הטעויות האנושיות שנעשו כלפינו ובמקום לכעוס, לחמול.

במקום להתקשות מכעס או להיחנק מכעס – יש להרפות.

להרפות ולהרגיש אהבה. להרפות ולהרגיש שכולנו אחד וכולנו אותו דבר.

אנשים שרוצים טוב ולאהוב!

התמודדות עם מצב רוח רע / דפנה שם טוב

בדרך כלל אנחנו נוטים להתייחס למצב רוח רע כמו אל דבר שלילי.

זה נובע מכמה סיבות:

מצב רוח רע גורם לנו לסבל מסויים מבחינה רגשית מצב רוח רע גורם לנו לפעמים להתייחס לסביבה שלנו באופן פחות נעים.

למעשה, אם נחשוב לעומק, כשאנחנו במצב רוח רע זה בדרך כלל בגלל שמשהו מטריד אותנו.

נניח שרבנו עם מישהו שיקר לנו למשל, וזה גורם לנו למצב רוח רע.

אנחנו טרודים בשחזור הריב.

מבחינה פונקציונאלית מצב הרוח הרע מאותת לנו לקחת פסק זמן כדי להבין את האירוע שמטריד אותנו

ולראות את זה באור אחר שכזה יכול מאוד לעזור לנו לנהל את אירוע מצב הרוח הרע.

כלומר – לראות במצב הרוח הרע סוג של "הפסקה" שנועדה לעצור את זרם החיים ולגרום לנו להתבונן בארע!

כמה דברים יעזרו לנו להפוך את מצב הרוח הרע שנקלענו אליו למשהו מועיל:

קודם כל לא נפיל את עצמנו באופן לא נעים על הסובבים אותנו.

ניקח לנו את הזכות להיות במצב רוח רע כדי ללבן ביננו לבין עצמנו את הנושא.

ובאמת נתעמק בנושא שהעכיר לנו את מצב הרוח כדי ללמוד ממנו תובנות, לקחים ומסקנות.

דבר נוסף – נעשה הפרדה ביננו לבין מצב הרוח שלנו.

ננסה לזכור שיש אותנו ויש את הנושא המטריד.

ננסה לזכור שהנושא שמטריד אותנו עכשיו הוא עניין מוגדר ולא ניתן לו לצבוע בצבעים קודרים חלקים רבים בחיינו שאינם קשורים בו.

נקפיד להזכיר לעצמנו את כל הדברים הטובים בחיינו שלא קשורים לנושא המטריד.

אם נצליח לחשוב בדרך הזו הנושא המטריד ייכנס לפרופורציות.

אם נראה במצב הרוח הרע אורח שבא לדון עם עצמנו בסוגיה מסויימת, הרי שנוכל לנהל את הלך הרוח הלא נעים באופן פרודוקטיבי, יעיל ופחות מזיק.

בפוסטים הבאים ננסה לשוחח על נושאים רבים בעולמות של:

פסיכותרפיה, פסיכולוגיה ועולמות של ייעוץ זוגי, אישי ומשפחתי.

ננסה להתיחס גם לייעוץ במגזר החרדי – מרכז י.נ.ר למשל וכדומה.

האם כדאי לקבל שירות מאת מטפלת זוגית ופסיכולוגית או שמספיק למצור מטפל שיש לנו עימו חיבור ועו מיני דקויות שונות.

מועדים לשמחה וחג סוכות שמח!

תחושות גופניות באינטראקציות // דפנה שם טוב

הרבה פעמים כשאנחנו באינטראקציה ובדו שיח תוקפות אותנו תחושות גופניות.

אלה יכולות להיות תחושות של כעסים, תחושות של עצבים, תחושות של פחד.

הגוף כאילו נדרך או נחלש.

הנשימה נעשית מהירה.

אולי עולה סומק בפנים לפעמים.

זה קורה לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

אנחנו גם לא נוטים לייחס לזה חשיבות.

בדרך כלל כשזה קורה אנחנו דוחקים את זה הצידה.

כמו שדוחקים מטרד או תחושה לא נעימה.

אבל אז אנחנו מפספסים.

או שאנחנו כבר לא קשובים לצד השני.

או שאנחנו מלבים את אותו רגש שתקף אותנו ונעשים תוקפניים ואגרסיביים.

או שאנחנו שותקים ומתכנסים.

ואז התקשורת נעשית מכאיבה ועמומה וגם בלתי יעילה הרבה פעמים.

אם נעלה את המודעות שלנו  לתחושות גופנו בזמן שיחה זה מאוד יעזור.

נהיה קשובים לעצמנו ואז נוכל להיות הרבה יותר קשובים לאדם שעומד מולנו.

נוכל להיות בדיאלוג עם הרגשות שלנו כדי שהם לא ינהלו אותנו.

כדי שאנחנו ננהל אותם. כדי שהם לא יכתיבו לנו איך לנהל את השיחה.

כדי שנצליח לנהל את השיחה באופן שבו אנחנו בוחרים.

באופן קשוב.

באופן אסרטיבי.

באופן תקשורתי ונכון.

באופן אינטליגנטי ולא באופן אימפולסיבי.

ג'ון בולבי נולד ב-1907 בלונדון אנגליה פסיכואנליטיקאי בריטי המטפלת ששכרה אמו הייתה דמות הטיפול עיקרית אשר עזבה אותו בגיל 4. לדבריו, עזיבתה נחוותה עבורו כמשבר משמעותי בחייו. בגיל 7 נשלח בולבי לפנימייה (באותה התקופה רווחה הגישה לפיה הורים לא צריכים להיות הרבה עם הילדים שכן הדבר יכול להפוך אותם למפונקים). בבגרותו הצעירה בולבי החל ללמוד רפואה ופסיכולוגיה כדי להבין את נפש הילדים.

לאחר שסיים את התואר הראשון פנה לעבוד בשתי פנימיות מאוד קשות בהם גדלו ילדים אשר לא הראו דאגה רגשית או עניין באחרים. הוא קרא לילדים שעבד איתם "44 גנבים קטנים". בולבי ניסה להבין איך ילדים בגיל כזה צעיר מגיעים לעשות כאלה דברים נוראים. הוא התחיל לשאול על החיים שלהם ולראיין אותם ומצא שכמעט אצל כולם יש סיפור חיים מאוד דרמטי בשנות החיים הראשונות ביחסים עם ההורים – נטישה של אחד ההורים, אובדן דמות משמעותית, התעללות וכו'. כך הוא הגיע למסקנה שכנראה הקשר הראשוני עם ההורים הוא מאוד משמעותי להתפתחות הרגשית.

בולבי אימץ את עיקרון ההסתגלות כעיקרון המארגן את הנפש. כלומר, הוא טען שאנחנו באים אל העולם בתור בעלי-חיים שמנסים להסתגל לאילוצים הקיימים. כך, האישיות מתפתחת מתוך אותו עיקרון הסתגלות. בהתאם לכך, בולבי דגל בגישה אבולוציונית המדגישה מוכנויות פסיכולוגיות וביולוגיות שנרכשו באבולוציה ומשפרות את סיכויי ההסתגלות של הפרט. זוהי גישה הדומה לגישה היונגיאנית. לפי בולבי, אנו נולדים עם מוכנויות פסיכו-ביולוגיות המכוונות אותנו להגיב לעולם בצורה מסוימת.

יונג כינה את המוכנויות הללו ארכיטיפים ודיבר במושגים אנרגטיים. בולבי כתב את התאוריה שלו בשלב מאוחר יותר, ולא דיבר על אנרגיות אלא על מוכנויות התנהגותיות – מוכנות להגיב למצבים מסוימים. כאן, מניח בולבי הנחה סמויה שאם המוח שלנו מוכן להגיב למצב מסוים אז הוא יודע ומצפה למצב הזה מראש. זוהי מעין ציפייה/אמונה לגבי מה שעתיד לקרות. דוגמה לכך היא ילד שמבחין בדמות שמפחידה אותו ובאופן אינסטינקטיבי רץ לחבק את אמו – הילד לא היה זקוק למישהו שיסביר לו שכשהוא מפחד הוא צריך לרוץ לאמא, הוא עשה זאת כיוון שנולד עם המוכנות הזאת.

ניתן אם כך להבין שבולבי הדגיש את החשיבות של הקשר הבין-אישי, שכן האמין כי מוכנויות אבולוציוניות יבואו לידי ביטוי במיוחד במרחב הבין-אישי. בתוך המרחב הבין-אישי, המוכנויות הללו יכולות להתקלקל או להיות מתוקנות. כמו כן, המוכנויות הללו מכוונות אותנו למטרה מסוימת – למשל, המוכנות לקרב אותנו למישהו בעת סכנה מכוונת אותנו למטרה שהיא השגת קרבה, מעבר לשמירה על ביטחוננו. אם לא משיגים את הקרבה, מתפתחות סטיות מהמסלול האבולוציוני בו היינו אמורים להתפתח.

המערכות הללו שבולבי דיבר עליהן מתייחסות לרפלקסים מורכבים יותר שמכוונים להשגת מטרה. מה שמגדיר את כל ההתנהגות שלנו הן המטרות שאנו רוצים להשיג במצב מסוים. הפעלה אוטומטית של מערכות אלו (ללא הפרעה של הסביבה) מאפשרת לפרט לפתור בעיות הסתגלותיות כמעט ללא למידה – ברגע שיש גירוי שמסמן את הצורך בהפעלת מערכת התנהגותית מסוימת המטרה הופכת לרלוונטית והמערכות ההתנהגותיות מופעלות באופן אוטומטי.

מוכנויות אלו נמצאות במאגר הגנטי שלנו מרגע הלידה, אבל לא בהכרח יבואו לידי ביטוי באותו זמן – הן יופעלו בתנאים מתאימים ובגילאים מתאימים לפי הדרישות שאנו פוגשים בסביבה החברתית – למשל, המערכות הגניטליות לא יפעלו עד למוכנות המערכות הפיזיות הגנטליות בגיל ההתבגרות.

הפעלות חוזרות של כל מערכת יוצרות קרקע ללמידה (באיזה תנאים המערכת פועלת יותר טוב? איזה שינויים חייבים לעשות כדי לפתור את הבעיות?) – המוכנות היא מולדת, אבל הוצאתה אל הפועל במציאות תלויה בסביבה, מה שמאפשר קרקע ללמידה.

הפעלות מוצלחות יוצרות תחושות פנימיות המהוות משאבים פנימיים להתמודדות וחוסן נפשי – ברגע שהמוכנויות משיגות את המטרה אז הן נותנות לנו כוחות ומחזקות אותנו. יחד עם זאת, במקרים בהם המערכת לא מצליחה להשיג את מטרתה יכולים להתפתח דפוסי הפעלה לא בריאים אותם כינה אסטרטגיות משניות:

הפעלת יתר של המערכת (עם הרבה ספקות וחרדה) – אם למשל מערכת ההתקשרות נכשלה והילד שרץ לחבק אמו נדחף על-ידה הצידה, הוא עשוי לנסות לרוץ אליה שוב ושוב בכדי להשיג את הקרבה לה הוא כמה. אולם, בכל ניסיון להתקרב יעלו יותר ספקות וחרדה לגבי היכולת להשיג קרבה. תחושות אלו עלולות ללוות את הילד בכל פעם שיצטרך להתמודד עם יחסים בינאישיים קרובים.

תת-הפעלה של המערכת (עמדה הימנעותית) – למשל, אם מערכת ההתקשרות נכשלה, אז הילד יתחיל להימנע מניסיונות להיעזר באחרים על מנת לפתור את בעיותיו, וכך גם להימנע מהניסיון ליצור קרבה עם האחר. כך, תת-הפעלה של המערכת תגרום לוויתור על משאב חשוב, ותעורר תחושות ניכור ובדידות.

כאשר ילדים מתקדמים לאורך הילדות, תפיסת העצמי שלהם הופכת ליותר מורכבת ומקיפה. לצורך הבנת העצמי, דפוס התפתחות זה תואר בצורה חיה על ידי סוזן הרטר, אשר חקרה את הופעת חוש העצמי. צירוף הטענות נעשה על מערך רחב של מחקרים אמפיריים על ילדים. הרטר מתבססת על דוגמאות של הצהרות שילדים משתמשים בהן בגילאים שונים כדי לתאר את העצמי הטיפוסי שלהם. בגיל 3-4 ילדים מבינים את עצמם במושגים קונקרטיים, תכונות בולטות הקשורות לנתונים פיזיים (יש לי עיניים כחולות), פעילות פיזית ויכולות (אני יכולה לרוץ מהר), קשרים חברתיים (אחי יונתן אוהב אותי) והתנהגות רגשית (אני תמיד שמחה).

כך, הילדים מתמקדים במאפיינים בולטים, הקשורים לעובדה שהפרוטוטיפ של ילד בן 3 הוא התרברבות על כישרונות מסוימים כמו ריצה מהירה מבלי לעשות הכללה על כל יכולותיהם כאתלטיים. כאשר הילד אומר טענה כללית על עצמו ("אני באמת חזק"), הטענה הזו קשורה להתנהגות ממשית (יניף כיסא). ילדים צעירים גם כן מתארים את עצמם במושגים של העדפותיהם ("אני אוהבת את הכלב") ומצבים.

דוגמא נוספת הקשורה לעוד התנהגות טיפוסית של מושג העצמי של הילד במהלך גיל הגן היא הערכה עצמית חיובית בצורה לא מציאותית. ילדים צעירים חושבים שהם באמת כפי שהם רוצים שיהיו. לדוגמא, ילד שטוען כי יודע לדקלם את הא'-ב' בע"פ אך כשמנסה להדגים זאת הוא לא מצליח. האשליה החיובית אשר ילדים משמרים לעצמם היא קלה יחסית לילדים צעירים מכיוון שהם באופן כללי לא משווים את ביצועיהם עם אחרים ולכן לא מזהים מגרעות ביכולותיהם. במקרה שיילד ייכשל במשימה מספר פעמים, הוא עדיין יאמין שהוא יצליח בפעם הבאה.

ילדים מתחילים ללטש את תפיסת העצמי שלהם בבית הספר היסודי, מכיוון שהם יותר ויותר מצויים במצבים של השוואה חברתית. הם משווים את עצמם לאחרים במושגים של תכונות, התנהגות וחזקות ("הוא בועט בכדור חזק יותר ממני.."). (השוואה חברתית: תהליך השוואה של הפרט באספקטים פיזיולוגים, התנהגותיים, או תפקוד פיזי מול האחר, על מנת להעריך את העצמי שלי). בזמן זה, הילדים מתחילים לשים לב לאי התאמה ביניהם לבין האחר בביצועים במשימות שונות. באמצע עד לקראת סוף בית הספר היסודי, התפיסה העצמית של הילדים מתחילה להיות שלמה. כלומר, בשלב זה הילד יתאר לדוגמא, שהוא פופולארי בבית הספר, אך יעשה זאת תוך שהוא מסביר את הסיבות לכך ונותן תיאור של הרגש שעולה בו כתוצאה מכך. למשל הוא מספר כי הוא מרגיש די חכם במקצועות כמו לשון ומדעי החברה אבל מרגיש די טיפש במתמטיקה ומדע וכו'.

השינויים ההתפתחותיים בתפיסה העצמית של ילדים מבוגרים יותר משקפת התקדמות קוגניטיבית. יש ביכולותיהם להשתמש ביכולות שכליות גבוהות יותר הקשורות להתנהגות ספציפית המאפיינת את העצמי. לדוגמא, הילד הנ"ל שאומר שהוא פופולארי בבית הספר יודע לייחס את היותו פופולארי לסיבות כמו התנהגויות שלו "אני נחמד לאחרים", "עוזר לאחרים" ועוד. בנוסף, ילדים בוגרים יכולים לתאם ניגוד של ייצוג עצמי (לדוג, חכם וטיפש) אשר בגילאים צעירים יותר, הם היו שוקלים זאת כהדדיות בלעדית. האפשרות להשתמש ביכולות קוגניטיביות גבוהות יותר על מנת ליצור תפיסה על העצמי, מאפשרת לילדים בוגרים ליצור גישות גלובליות על עצמם, כמו גם להעריך את עצמם כבן אדם באופן כללי ורחב. יכולות אלו מביאות לתפיסה מאוזנת יותר וריאליסטית יותר של העצמי.

ייצוג העצמי המוקדם, משקף את העובדה שהתפיסה העצמית של ילדים בבית ספר מבוססת על הערכתם של אחרים, במיוחד חברים מקבוצת השווים. כתוצאה מכך, הייצוג העצמי שלהם מכיל אלמנט חברתי בולט ומיקוד בהתנהגות אישיותית או בתכונות פיזיות שעלולים להשפיע על המקום שלהם בתקשורת החברתית. מכיוון שתפיסת העצמי של ילדים בוגרים יותר מושפעת מאוד מדעות של אחרים, ילדים בגילאים אלו הופכים פגיעים לערך עצמי נמוך, במידה ואחרים רואים אותם בצורה שלילית או פחות "שווים" מקבוצת השווים.