תחושות גופניות באינטראקציות // דפנה שם טוב

הרבה פעמים כשאנחנו באינטראקציה ובדו שיח תוקפות אותנו תחושות גופניות.

אלה יכולות להיות תחושות של כעסים, תחושות של עצבים, תחושות של פחד.

הגוף כאילו נדרך או נחלש.

הנשימה נעשית מהירה.

אולי עולה סומק בפנים לפעמים.

זה קורה לנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

אנחנו גם לא נוטים לייחס לזה חשיבות.

בדרך כלל כשזה קורה אנחנו דוחקים את זה הצידה.

כמו שדוחקים מטרד או תחושה לא נעימה.

אבל אז אנחנו מפספסים.

או שאנחנו כבר לא קשובים לצד השני.

או שאנחנו מלבים את אותו רגש שתקף אותנו ונעשים תוקפניים ואגרסיביים.

או שאנחנו שותקים ומתכנסים.

ואז התקשורת נעשית מכאיבה ועמומה וגם בלתי יעילה הרבה פעמים.

אם נעלה את המודעות שלנו  לתחושות גופנו בזמן שיחה זה מאוד יעזור.

נהיה קשובים לעצמנו ואז נוכל להיות הרבה יותר קשובים לאדם שעומד מולנו.

נוכל להיות בדיאלוג עם הרגשות שלנו כדי שהם לא ינהלו אותנו.

כדי שאנחנו ננהל אותם. כדי שהם לא יכתיבו לנו איך לנהל את השיחה.

כדי שנצליח לנהל את השיחה באופן שבו אנחנו בוחרים.

באופן קשוב.

באופן אסרטיבי.

באופן תקשורתי ונכון.

באופן אינטליגנטי ולא באופן אימפולסיבי.

חוסן רגשי // דפנה שם טוב מסבירה

קשה להגדיר חוסן רגשי.

הנפש היא דבר כל כך מורכב ומדהים.

הרגשות שלנו הם מאוד מגוונים ומאוד מורכבים.

הרגשות שלנו יכולים להשתנות מקצה לקצה על פי החוויות והאירועים שאנו חווים.

שמחה ועצב, פחד ודאגה, אכזבה ושברון לב, מצב רוח מרומם.

אי אפשר לאמר שאנחנו יכולים להיות בטוחים שתמיד נהיה שמחים ומאושרים.

ואף אחד גם לא משלה את עצמו שתמיד יהיה טוב.

יש הרבה דברים בחיים שלנו שאין לנו עליהם שליטה.

 

לעומת זאת יש אלמנטים חשובים מאוד בחיי הנפש

אם מתקיימים בחיינו האלמנטים הבאים הרי שחיי הנפש שלנו יהיו יציבים ונעימים.

חשוב שנאהב את עצמנו.

חשוב שנפעל על פי מערכת ערכים פנימית ולא נתרשם מסמלי מעמד.

חשוב שנכיר את עצמנו ואת מה שגורם לנו שמחה וסיפוק.

חשוב להיות עצמאיים ובלתי תלויים.

 

במידה ויהיו לנו את  האלמנטים הנ"ל חיי הנפש שלנו יהיו טובים

אם נותנים לילדים בסיס נפשי איתן הנפש צומחת בצורה יצבה.

ילדים זקוקים ליד מכוונת.

ילדים זקוקים לדעת שיש מבוגר שאוהב אותם ורואה את הפלא שבהם.

ילדים זקוקים לתיווך של מבוגר אחראי.

במידה וזה מתקיים נוצר ביטחון עצמי.

נולדת אהבה עצמית.

 

ואז אין תלות ביחס האחרים אלי

יש מערכת ערכים יציבה.

יש קשב לאיתותים פנימיים בריאים.

אין חשש מתמיד מכישלון!

אין צורך מתמיד באישורים חיצוניים.

במידה ולא זכינו לילדות כזאת נשאר בנו המבוגרים ילד פנימי קטן שמזהם את חיי הבוגר שבו.

 

ואז נצטרך להשלים את כל החסכים שצברנו בילדות.

ואפשר להשלים ואפילו "לעשות מהלימון לימונדה", או כל מה שלא מחסל מחשל.

 

לא כדאי לוותר.

ג'ון בולבי נולד ב-1907 בלונדון אנגליה פסיכואנליטיקאי בריטי המטפלת ששכרה אמו הייתה דמות הטיפול עיקרית אשר עזבה אותו בגיל 4. לדבריו, עזיבתה נחוותה עבורו כמשבר משמעותי בחייו. בגיל 7 נשלח בולבי לפנימייה (באותה התקופה רווחה הגישה לפיה הורים לא צריכים להיות הרבה עם הילדים שכן הדבר יכול להפוך אותם למפונקים). בבגרותו הצעירה בולבי החל ללמוד רפואה ופסיכולוגיה כדי להבין את נפש הילדים.

לאחר שסיים את התואר הראשון פנה לעבוד בשתי פנימיות מאוד קשות בהם גדלו ילדים אשר לא הראו דאגה רגשית או עניין באחרים. הוא קרא לילדים שעבד איתם "44 גנבים קטנים". בולבי ניסה להבין איך ילדים בגיל כזה צעיר מגיעים לעשות כאלה דברים נוראים. הוא התחיל לשאול על החיים שלהם ולראיין אותם ומצא שכמעט אצל כולם יש סיפור חיים מאוד דרמטי בשנות החיים הראשונות ביחסים עם ההורים – נטישה של אחד ההורים, אובדן דמות משמעותית, התעללות וכו'. כך הוא הגיע למסקנה שכנראה הקשר הראשוני עם ההורים הוא מאוד משמעותי להתפתחות הרגשית.

בולבי אימץ את עיקרון ההסתגלות כעיקרון המארגן את הנפש. כלומר, הוא טען שאנחנו באים אל העולם בתור בעלי-חיים שמנסים להסתגל לאילוצים הקיימים. כך, האישיות מתפתחת מתוך אותו עיקרון הסתגלות. בהתאם לכך, בולבי דגל בגישה אבולוציונית המדגישה מוכנויות פסיכולוגיות וביולוגיות שנרכשו באבולוציה ומשפרות את סיכויי ההסתגלות של הפרט. זוהי גישה הדומה לגישה היונגיאנית. לפי בולבי, אנו נולדים עם מוכנויות פסיכו-ביולוגיות המכוונות אותנו להגיב לעולם בצורה מסוימת.

יונג כינה את המוכנויות הללו ארכיטיפים ודיבר במושגים אנרגטיים. בולבי כתב את התאוריה שלו בשלב מאוחר יותר, ולא דיבר על אנרגיות אלא על מוכנויות התנהגותיות – מוכנות להגיב למצבים מסוימים. כאן, מניח בולבי הנחה סמויה שאם המוח שלנו מוכן להגיב למצב מסוים אז הוא יודע ומצפה למצב הזה מראש. זוהי מעין ציפייה/אמונה לגבי מה שעתיד לקרות. דוגמה לכך היא ילד שמבחין בדמות שמפחידה אותו ובאופן אינסטינקטיבי רץ לחבק את אמו – הילד לא היה זקוק למישהו שיסביר לו שכשהוא מפחד הוא צריך לרוץ לאמא, הוא עשה זאת כיוון שנולד עם המוכנות הזאת.

ניתן אם כך להבין שבולבי הדגיש את החשיבות של הקשר הבין-אישי, שכן האמין כי מוכנויות אבולוציוניות יבואו לידי ביטוי במיוחד במרחב הבין-אישי. בתוך המרחב הבין-אישי, המוכנויות הללו יכולות להתקלקל או להיות מתוקנות. כמו כן, המוכנויות הללו מכוונות אותנו למטרה מסוימת – למשל, המוכנות לקרב אותנו למישהו בעת סכנה מכוונת אותנו למטרה שהיא השגת קרבה, מעבר לשמירה על ביטחוננו. אם לא משיגים את הקרבה, מתפתחות סטיות מהמסלול האבולוציוני בו היינו אמורים להתפתח.

המערכות הללו שבולבי דיבר עליהן מתייחסות לרפלקסים מורכבים יותר שמכוונים להשגת מטרה. מה שמגדיר את כל ההתנהגות שלנו הן המטרות שאנו רוצים להשיג במצב מסוים. הפעלה אוטומטית של מערכות אלו (ללא הפרעה של הסביבה) מאפשרת לפרט לפתור בעיות הסתגלותיות כמעט ללא למידה – ברגע שיש גירוי שמסמן את הצורך בהפעלת מערכת התנהגותית מסוימת המטרה הופכת לרלוונטית והמערכות ההתנהגותיות מופעלות באופן אוטומטי.

מוכנויות אלו נמצאות במאגר הגנטי שלנו מרגע הלידה, אבל לא בהכרח יבואו לידי ביטוי באותו זמן – הן יופעלו בתנאים מתאימים ובגילאים מתאימים לפי הדרישות שאנו פוגשים בסביבה החברתית – למשל, המערכות הגניטליות לא יפעלו עד למוכנות המערכות הפיזיות הגנטליות בגיל ההתבגרות.

הפעלות חוזרות של כל מערכת יוצרות קרקע ללמידה (באיזה תנאים המערכת פועלת יותר טוב? איזה שינויים חייבים לעשות כדי לפתור את הבעיות?) – המוכנות היא מולדת, אבל הוצאתה אל הפועל במציאות תלויה בסביבה, מה שמאפשר קרקע ללמידה.

הפעלות מוצלחות יוצרות תחושות פנימיות המהוות משאבים פנימיים להתמודדות וחוסן נפשי – ברגע שהמוכנויות משיגות את המטרה אז הן נותנות לנו כוחות ומחזקות אותנו. יחד עם זאת, במקרים בהם המערכת לא מצליחה להשיג את מטרתה יכולים להתפתח דפוסי הפעלה לא בריאים אותם כינה אסטרטגיות משניות:

הפעלת יתר של המערכת (עם הרבה ספקות וחרדה) – אם למשל מערכת ההתקשרות נכשלה והילד שרץ לחבק אמו נדחף על-ידה הצידה, הוא עשוי לנסות לרוץ אליה שוב ושוב בכדי להשיג את הקרבה לה הוא כמה. אולם, בכל ניסיון להתקרב יעלו יותר ספקות וחרדה לגבי היכולת להשיג קרבה. תחושות אלו עלולות ללוות את הילד בכל פעם שיצטרך להתמודד עם יחסים בינאישיים קרובים.

תת-הפעלה של המערכת (עמדה הימנעותית) – למשל, אם מערכת ההתקשרות נכשלה, אז הילד יתחיל להימנע מניסיונות להיעזר באחרים על מנת לפתור את בעיותיו, וכך גם להימנע מהניסיון ליצור קרבה עם האחר. כך, תת-הפעלה של המערכת תגרום לוויתור על משאב חשוב, ותעורר תחושות ניכור ובדידות.

כאשר ילדים מתקדמים לאורך הילדות, תפיסת העצמי שלהם הופכת ליותר מורכבת ומקיפה. לצורך הבנת העצמי, דפוס התפתחות זה תואר בצורה חיה על ידי סוזן הרטר, אשר חקרה את הופעת חוש העצמי. צירוף הטענות נעשה על מערך רחב של מחקרים אמפיריים על ילדים. הרטר מתבססת על דוגמאות של הצהרות שילדים משתמשים בהן בגילאים שונים כדי לתאר את העצמי הטיפוסי שלהם. בגיל 3-4 ילדים מבינים את עצמם במושגים קונקרטיים, תכונות בולטות הקשורות לנתונים פיזיים (יש לי עיניים כחולות), פעילות פיזית ויכולות (אני יכולה לרוץ מהר), קשרים חברתיים (אחי יונתן אוהב אותי) והתנהגות רגשית (אני תמיד שמחה).

כך, הילדים מתמקדים במאפיינים בולטים, הקשורים לעובדה שהפרוטוטיפ של ילד בן 3 הוא התרברבות על כישרונות מסוימים כמו ריצה מהירה מבלי לעשות הכללה על כל יכולותיהם כאתלטיים. כאשר הילד אומר טענה כללית על עצמו ("אני באמת חזק"), הטענה הזו קשורה להתנהגות ממשית (יניף כיסא). ילדים צעירים גם כן מתארים את עצמם במושגים של העדפותיהם ("אני אוהבת את הכלב") ומצבים.

דוגמא נוספת הקשורה לעוד התנהגות טיפוסית של מושג העצמי של הילד במהלך גיל הגן היא הערכה עצמית חיובית בצורה לא מציאותית. ילדים צעירים חושבים שהם באמת כפי שהם רוצים שיהיו. לדוגמא, ילד שטוען כי יודע לדקלם את הא'-ב' בע"פ אך כשמנסה להדגים זאת הוא לא מצליח. האשליה החיובית אשר ילדים משמרים לעצמם היא קלה יחסית לילדים צעירים מכיוון שהם באופן כללי לא משווים את ביצועיהם עם אחרים ולכן לא מזהים מגרעות ביכולותיהם. במקרה שיילד ייכשל במשימה מספר פעמים, הוא עדיין יאמין שהוא יצליח בפעם הבאה.

ילדים מתחילים ללטש את תפיסת העצמי שלהם בבית הספר היסודי, מכיוון שהם יותר ויותר מצויים במצבים של השוואה חברתית. הם משווים את עצמם לאחרים במושגים של תכונות, התנהגות וחזקות ("הוא בועט בכדור חזק יותר ממני.."). (השוואה חברתית: תהליך השוואה של הפרט באספקטים פיזיולוגים, התנהגותיים, או תפקוד פיזי מול האחר, על מנת להעריך את העצמי שלי). בזמן זה, הילדים מתחילים לשים לב לאי התאמה ביניהם לבין האחר בביצועים במשימות שונות. באמצע עד לקראת סוף בית הספר היסודי, התפיסה העצמית של הילדים מתחילה להיות שלמה. כלומר, בשלב זה הילד יתאר לדוגמא, שהוא פופולארי בבית הספר, אך יעשה זאת תוך שהוא מסביר את הסיבות לכך ונותן תיאור של הרגש שעולה בו כתוצאה מכך. למשל הוא מספר כי הוא מרגיש די חכם במקצועות כמו לשון ומדעי החברה אבל מרגיש די טיפש במתמטיקה ומדע וכו'.

השינויים ההתפתחותיים בתפיסה העצמית של ילדים מבוגרים יותר משקפת התקדמות קוגניטיבית. יש ביכולותיהם להשתמש ביכולות שכליות גבוהות יותר הקשורות להתנהגות ספציפית המאפיינת את העצמי. לדוגמא, הילד הנ"ל שאומר שהוא פופולארי בבית הספר יודע לייחס את היותו פופולארי לסיבות כמו התנהגויות שלו "אני נחמד לאחרים", "עוזר לאחרים" ועוד. בנוסף, ילדים בוגרים יכולים לתאם ניגוד של ייצוג עצמי (לדוג, חכם וטיפש) אשר בגילאים צעירים יותר, הם היו שוקלים זאת כהדדיות בלעדית. האפשרות להשתמש ביכולות קוגניטיביות גבוהות יותר על מנת ליצור תפיסה על העצמי, מאפשרת לילדים בוגרים ליצור גישות גלובליות על עצמם, כמו גם להעריך את עצמם כבן אדם באופן כללי ורחב. יכולות אלו מביאות לתפיסה מאוזנת יותר וריאליסטית יותר של העצמי.

ייצוג העצמי המוקדם, משקף את העובדה שהתפיסה העצמית של ילדים בבית ספר מבוססת על הערכתם של אחרים, במיוחד חברים מקבוצת השווים. כתוצאה מכך, הייצוג העצמי שלהם מכיל אלמנט חברתי בולט ומיקוד בהתנהגות אישיותית או בתכונות פיזיות שעלולים להשפיע על המקום שלהם בתקשורת החברתית. מכיוון שתפיסת העצמי של ילדים בוגרים יותר מושפעת מאוד מדעות של אחרים, ילדים בגילאים אלו הופכים פגיעים לערך עצמי נמוך, במידה ואחרים רואים אותם בצורה שלילית או פחות "שווים" מקבוצת השווים.

הנחות היסוד של התיאוריה של קליין: מבנים פנימיים ותפקיד האחר

האישיות נבנית ומתגלמת סביב חוויות הרס, תיקון ובנייה מחדש (חשיבות התיקון כמו בחסידות). אנו כל הזמן חווים מחזורים של הרס ובנייה מחדש בחיים.
דגש על תהליכים דינמיים/התפתחותיים וארגון אישיות במקום מבנה אישיות.
אין בתיאוריה אזכור של איד, אגו או סופר-אגו.
האחר כ"מיכל" של הפנטזיות, הדחפים והייצוגים.
התפקיד של המטפל כמיכל של אותן פנטסיות תוך פרשנות של ההשלכות ושל החרדות הלא מודעות של המטופל.

רעיון הפוזיציות של קליין (Positions):

פוזיציה אישיותית: עמדה בסיסית כלפי העצמי והעולם הכוללת חרדות מסוימות, מנגנוני הגנה מסוימים וארגון מסוים של ייצוגי עצמי ואובייקט.
פוזיציות הן צורות להתהוויות אישיותיות, אילו חרדות, ייצוגים ומנגנוני הגנה דומיננטים. יש רצף בין שתי הפוזיציות.
שתי פוזיציות עיקריות:

הפוזיציה הסכיזואידית-פרנואידית (paranoid-schizoid position).

הפוזיציה הדפרסיבית (דיכאונית) (depressive position).

בינקות, הפוזיציה הסכיזואידית-פרנואידית מופיעה לפני הפוזיציה הדיכאונית.
בבגרות, שתי הפוזיציות מופיעות ביחד והדומיננטיות היחסית שלהן משקפת את המצב הנפשי של הפרט. לפעמים אחת מהפוזיציות דומיננטית יותר מהשנייה.
דומיננטיות של הפוזיציה הסכיזואידית-פרנואידית מרמזת על הפרעות אישיותיות קשות. ככל שהפוזיציה הזו דומיננטית יותר כך מתקרבים לסכיזופרניה.
דומיננטיות של פוזיציה דיכאונית לא פתורה מרמזת על בעיות אפקטיביות של דכאון, הפרעות חרדה למיניהן ובעיקר בעיות ביצירת קשר.
דומיננטיות של פוזיציה דיכאונית פתורה קשורה לבריאות נפשית.

הפוזיציה הסכיזואידית-פרנואידית:

"סכיזואידית" בגלל שהמערך הנפשי מאופיין על ידי ניסיונות לבידול ופיצול בין חלקים טובים ורעים של העצמי והאובייקט כהגנה מפני חרדות. הבידול והפיצול במצבים קיצוניים הוא עד כדי חוסר זיהוי חלקים באישיות. הדבר יכול להתבטא גם בהפרעות אישיות גבוליות כך שברגע נתון אדם חושב X וברגע הבא Y תוך התנגדות קשה ל-X.

"פרנואידית" בגלל שהתחושה הדומיננטית היא תחושה של רדיפה על ידי כוחות ההרס והרוע הפנימיים וההשלכות שלהם על דמויות במציאות. פוזיציה זו קשורה לסכיזופרניה פרנואידית ולאישיות גבולית.

החרדה המרכזית: פחד ממוות, פחד מפני השתלטות הרע (דחף המוות, תחושות של מתח, חסך ותסכול) על הטוב (דחף החיים ותחושות נעימות) והרס האישיות. החרדה היא קיומית, לא לגבי יחסים בין-אישיים. אולם, היא יכולה לבוא לידי ביטוי ביחסים בין-אישיים מכיוון שהיחסים עם אדם כזה הופכים לבלתי נסבלים.
בשלב זה התינוק מוצף גירויים, תחושות נעימות ותחושות כואבות. ישנו כאוס. החרדות מפעילות פחד מפני המוות.
אין לו יכולת להבחין בין גירויים הנובעים מעצמו ואלו הנובעים מהעולם.

ערבוב של תחושות אלו מגביר את החרדה מפני דחף המוות ומופעלות הגנות הבאות להרחיק את כוחות ההרס מהאובייקט של דחף החיים ולהגן על אובייקט זה.
מתוך הפנטזיה הזאת נוצרים שני ייצוגי חרדה בפנטזיה: השד (Breast) הטוב והשד הרע.
התינוק פוגש בעולם באופן בלתי אמצעי את השד של האם שיכול להיות מזין, מרגיע ומשחרר חלב כך שמתעורר אוקסיטוצין אצל האם והתינוק. מנגד, השד יכול להיות רע אם הוא לא מפריש חלב ונוצרת חרדת מוות.

תהליך יצירת "השד הרע":

התינוק לא יכול לסבול ולהתמודד עם כוחות ההרס הקיימים בו. ברגע שמתחיל להתעורר מתח, אז אחת מהפעולות ההגנתיות של הנפש היא השלכת הרוע הפנימי על מישהו אחר, כך שנוצר "השד הרע". כלומר, גם אצל האם הטובה ביותר יתקיים "השד הרע" בשל השלכות הרוע של התינוק עליה.

השלכת הרוע הפנימי של התינוק אל "השד הרע" שהוא מקור לתסכול, חסך ומתח (התוקפנות כלפי השד הרע, הלא מספק): אני לא רע, העולם הוא רע (ממישהו אחר רע אפשר לברוח, מעצמי אי אפשר).

אך, באותו רגע מתפתח חשש מפני הנקמנות והתוקפנות של השד הרע שעלול לחסל את החלקים הטובים של העצמי ואת החוויות הנעימות הנובעות מהשד הטוב.

נוצרת חוויה פרנואידית (פחד להיות מותקף) במקום הפחד המקורי מפני הרס עצמי.

תהליך יצירת ה"שד הטוב":

התינוק רוצה להגן על החוויות הנעימות שלו מפני כוחות ההרס העצמי וכוחות ההרס של ה"שד הרע". התינוק מלביש על הדמויות בעולם את החלקים הטובים שלו.

השלכת הטוב הפנימי של התינוק (חוויות נעימות) אל "השד הטוב" שהוא מקור לחוויות הנעימות: הטוב הוא בעולם, רחוק ממני ולכן יותר מוגן מכוחות ההרס.

מתפתחת גם אידאליזציה של ה"שד הטוב": הפיכת הטוב לטוב אבסולוטי (ובכך הרחקתו מהרע).

מדובר בהגנה מכיוון שמגנים על החלקים הטובים, אצל האחר, מפני החלקים הרעים שבקרבנו. למעשה שמים את החלקים הטובים "בכספת", אצל אדם אחר.

אך באותו רגע, מתעוררת חרדה מפני הרס/רצח ה"שד הטוב" על ידי כוחות ההרס.

התינוק עכשיו צריך להתמודד עם חרדה פרנואידית וחרדה מפני הרס האובייקט הטוב.

הפוזיציה הסכיזואידית-פרנואידית: תפקיד האם

החוויות הטובות (השד הטוב) מפצות ומתקנות את הפנטזיות של השד הרע.
חשיבות החוויות הנעימות ותפקיד האם:

דאגה אמהית וטיפול הולם (האימא טובה דיה).

תגובת האם להזדהות ההשלכתית של התינוק.

הרע הוא פחות רע והטוב הוא נוכח יותר באישיות של הפרט.
מאפשרות הורדת פיצולים, התחלת יצירת אובייקט אחד, עצמי אחד ומעבר לפוזיציה שנייה.
תפקיד האם הוא להעביר לתינוק בהתנהגותה שהרע הוא לא כל-כך רע וניתן לתקנו.

בניגוד לקודמיו, וויניקוט לא התייחס לתינוק ולפנטזיות שלו בלבד, אלא התייחס לאם והתינוק כיחידה עליה ניתן להתבונן בכדי להבין כיצד מתפתחת האישיות. בהתאם לכך, וויניקוט תאר כי עוד במהלך ההיריון האם מתכווננת כלפי התינוק ולאחר הלידה היא נמצאת במצב נפשי המטשטש את הגבולות בינה ובין התינוק. את מצב זה הגדיר וויניקוט כ"סימביוזה מצד האם". ואכן, במחקרי מוח של נשים בטרימסטר הראשון נמצא כי כאשר מראים לנשים תמונה של התינוק נראה שמתעוררים אותם אזורים מוחיים הקשורים ל-OCD ולהתמכרויות. החוויה הראשונית של האם היא של סימביוזה ודאגה כלפי התינוק.

הדבר חשוב, מכיוון שרק כאשר האם "מכורה" לתינוק ויכולה לזהות כל ניואנס חזק בו היא יכולה לזהות את הסובייקטיביות שבו – הצרכים שלו, הבכי שלו, התחושות, התנוחות והמתח הגופני שלו. כך, האם יכולה להרגיש את התינוק ולזהות את צרכיו מיד לאחר שהם עולים.

בתחילת חייו, כאשר התינוק לא מרגיש בהבדל בינו לבין האם, הוא חש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" (תחושה שהוא כל יכול). כלומר, התינוק חש התאמה מושלמת בין רצונותיו למתרחש. אלו הם רגעים של אשליה שתיאר וויניקוט כ"אשליה של התינוק". עם זאת, עם תסכול אופטימלי מצד האם, התינוק מתחיל להבין שרק לרצות משהו זה כבר לא מספיק בכדי להשיג אותו, ולכן מתחיל לסמן את רצונותיו דרך מחוות גופניות. הדבר מתרחש מכיוון ששיא הסימביוזה של האם עם התינוק מסתיים לאחר כחודשיים. לאחר תקופה זו האם מתחילה להיות עסוקה גם בדברים אחרים. ככל שהיא עסוקה יותר בדברים אחרים היא מבצעת יותר "כשלים אמפתיים".

כל טעות כזאת פוגעת באשליית התינוק שהוא כל יכול וגורמת לו להתחיל להכיר בעולם החיצוני באמצעות התסכולים שלו. במצב זה התינוק מתחיל להתאמץ כדי להשיג תגובות של הסביבה, בין היתר באמצעות חיוך, בכי ושאר פעולות אקטיביות. בשלב זה, מתחיל תהליך בו התינוק מגלה שהוא תלוי באחר – בתחילה כאשר הילוד תלוי באופן מוחלט באם הוא אינו מרגיש תלוי וחש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" מכיוון שהוא בעולם של אשליה. ככל שהילוד גדל והאשליה מתפוגגת התינוק מתחיל לחוש תלות באחר.

וויניקוט: התנאים לצמיחה והתפתחות בריאה:

"האם הטובה דיה":
וויניקוט תלה את רוב האחריות להתפתחות תקינה באם התינוק. לדבריו, האם צריכה להיות "טובה דיה" אך לא מושלמת. כלומר, אם מספיק רגישה, שגם נכשלת, כאשר הכישלונות חשובים גם הם. בכדי לעשות צריכה האם לייצר "סביבה תומכת" המבוססת על אופני אינטראקציה עם התינוק:
יכולת הכלה: הפגנת אמפתיה כלפי ללא התמזגות עמו, הבנתו שמירה על גבולות. יכולת זו מאפשרת לאם להבין שני דברים: ראשית, מרגע הלידה הילד הוא יצור אנושי עם מצבים מנטליים משלו. כלומר, יש לו חוויה פנימית השונה מחווייתה של האם. שנית, היכולת לנסות להרגיש את שהילד מרגיש והיכולת של האם לשים את עצמה בנעלי הילד, מבלי לאבד את עצמה.

יכולת שיקוף ואישוש: יצירת התאמה בין צורכי התינוק והיענות האם. כלומר, יש לשקף לילד את החוויה שלו. למשל, אם ילד לא נרדם באמצע הלילה מכיוון שאינו עייף תגובה של האם שמנסה לשכנע אותו שהוא עייף מהווה חוסר התאמה ועל-כן אינה משקפת לו את חווייתו. לכן, על האם להחזיר לתינוק חוויה מובנית התואמת את מצבו – "אתה לא עייף כי ישנת בצהריים, אבל בכל זאת צריך ללכת עכשיו לישון".

התנאים בהם התפתח התינוק ישפיעו בסופו של דבר על האופן בו הוא חווה את העולם ואת עצמו.

וויניקוט: אופני חוויה ואופני העצמי:

לפי וויניקוט, יש שתי דרכים מרכזיות בהן אנשים חווים את העולם:
Doing – חווייה של להיות מופעל, הילד עושה מה שצריך בכדי לעמוד בדרישות חיצוניות. חוויה זו נובעת מהעמדת צרכי האם במרכז, מעל אלו של התינוק. התנהלות זו תבוא לידי ביטוי בהישגיות, ועשייה המכוונות החוצה, כאשר לצד זאת ישנה תחושת ניכור פנימי קשה.
Being – מצב שבו אין לנו צורך לעשות כלום, אלא פשוט להיות בעולם. חוויה זו מבוססת על העמדת צרכי הילד במרכז וקבלתו כפי שהוא. תחושה זו היא הקרקע של הילד להכיר את עצמו, לשחק ולהתנסות.

לפי וויניקוט יש שני חלקים להתגבשות תחושת ה"עצמי" של הילד:

העצמי האמתי – האזורים באישיות של אותנטיות, יציבות פנימית, הערכה עצמית, אופטימיות, הרמוניה עם הזולת. החלקים שאנו נולדים עמם, הטמפרמנט והנטיות התורשתיות. כאשר העצמי האמיתי בא לידי ביטוי בחווייתנו, אנו חיים בעולם באופן של Being.
העצמי המזויף – החלקים באישיות שאנו שואבים מהאחר, לפי יונג אלו הפרסונות, לפי הוגים אחרים Ideal self. חלקים של ניכור פנימי, חוסר יציבות, ניתוק רגשי, לבישת מסכה כהגנה. כאשר העצמי המזויף דומיננטי אז עלינו להיות באופן של עשייה (Doing) – להגיב לציפיות האחרים.
אם טובה דיה נמצאת בקשר עם התינוק, מרגישה אותו, רואה אותו ומשקפת לו מראה (חיובית פחות או יותר) של החוויות שלו. אבל מה קורה אם האם לא רואה את התינוק, רואה רק את עצמה, את מצב רוחה או את התינוק שהיא הייתה רוצה שיהיה?

מצב זה נחווה על-ידי התינוק כחודרני ולכן הוא לומד לא להסתכל, לא להתבטא ולהעמיד את העצמי השקרי כחוצץ בין העצמי האמיתי והעולם.