דונלד וויניקוט: התפתחות האישיות

גבר ואישה

בניגוד לקודמיו, וויניקוט לא התייחס לתינוק ולפנטזיות שלו בלבד, אלא התייחס לאם והתינוק כיחידה עליה ניתן להתבונן בכדי להבין כיצד מתפתחת האישיות. בהתאם לכך, וויניקוט תאר כי עוד במהלך ההיריון האם מתכווננת כלפי התינוק ולאחר הלידה היא נמצאת במצב נפשי המטשטש את הגבולות בינה ובין התינוק. את מצב זה הגדיר וויניקוט כ"סימביוזה מצד האם". ואכן, במחקרי מוח של נשים בטרימסטר הראשון נמצא כי כאשר מראים לנשים תמונה של התינוק נראה שמתעוררים אותם אזורים מוחיים הקשורים ל-OCD ולהתמכרויות. החוויה הראשונית של האם היא של סימביוזה ודאגה כלפי התינוק.

הדבר חשוב, מכיוון שרק כאשר האם "מכורה" לתינוק ויכולה לזהות כל ניואנס חזק בו היא יכולה לזהות את הסובייקטיביות שבו – הצרכים שלו, הבכי שלו, התחושות, התנוחות והמתח הגופני שלו. כך, האם יכולה להרגיש את התינוק ולזהות את צרכיו מיד לאחר שהם עולים.

בתחילת חייו, כאשר התינוק לא מרגיש בהבדל בינו לבין האם, הוא חש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" (תחושה שהוא כל יכול). כלומר, התינוק חש התאמה מושלמת בין רצונותיו למתרחש. אלו הם רגעים של אשליה שתיאר וויניקוט כ"אשליה של התינוק". עם זאת, עם תסכול אופטימלי מצד האם, התינוק מתחיל להבין שרק לרצות משהו זה כבר לא מספיק בכדי להשיג אותו, ולכן מתחיל לסמן את רצונותיו דרך מחוות גופניות. הדבר מתרחש מכיוון ששיא הסימביוזה של האם עם התינוק מסתיים לאחר כחודשיים. לאחר תקופה זו האם מתחילה להיות עסוקה גם בדברים אחרים. ככל שהיא עסוקה יותר בדברים אחרים היא מבצעת יותר "כשלים אמפתיים".

כל טעות כזאת פוגעת באשליית התינוק שהוא כל יכול וגורמת לו להתחיל להכיר בעולם החיצוני באמצעות התסכולים שלו. במצב זה התינוק מתחיל להתאמץ כדי להשיג תגובות של הסביבה, בין היתר באמצעות חיוך, בכי ושאר פעולות אקטיביות. בשלב זה, מתחיל תהליך בו התינוק מגלה שהוא תלוי באחר – בתחילה כאשר הילוד תלוי באופן מוחלט באם הוא אינו מרגיש תלוי וחש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" מכיוון שהוא בעולם של אשליה. ככל שהילוד גדל והאשליה מתפוגגת התינוק מתחיל לחוש תלות באחר.

וויניקוט: התנאים לצמיחה והתפתחות בריאה:

"האם הטובה דיה":
וויניקוט תלה את רוב האחריות להתפתחות תקינה באם התינוק. לדבריו, האם צריכה להיות "טובה דיה" אך לא מושלמת. כלומר, אם מספיק רגישה, שגם נכשלת, כאשר הכישלונות חשובים גם הם. בכדי לעשות צריכה האם לייצר "סביבה תומכת" המבוססת על אופני אינטראקציה עם התינוק:
יכולת הכלה: הפגנת אמפתיה כלפי ללא התמזגות עמו, הבנתו שמירה על גבולות. יכולת זו מאפשרת לאם להבין שני דברים: ראשית, מרגע הלידה הילד הוא יצור אנושי עם מצבים מנטליים משלו. כלומר, יש לו חוויה פנימית השונה מחווייתה של האם. שנית, היכולת לנסות להרגיש את שהילד מרגיש והיכולת של האם לשים את עצמה בנעלי הילד, מבלי לאבד את עצמה.

יכולת שיקוף ואישוש: יצירת התאמה בין צורכי התינוק והיענות האם. כלומר, יש לשקף לילד את החוויה שלו. למשל, אם ילד לא נרדם באמצע הלילה מכיוון שאינו עייף תגובה של האם שמנסה לשכנע אותו שהוא עייף מהווה חוסר התאמה ועל-כן אינה משקפת לו את חווייתו. לכן, על האם להחזיר לתינוק חוויה מובנית התואמת את מצבו – "אתה לא עייף כי ישנת בצהריים, אבל בכל זאת צריך ללכת עכשיו לישון".

התנאים בהם התפתח התינוק ישפיעו בסופו של דבר על האופן בו הוא חווה את העולם ואת עצמו.

וויניקוט: אופני חוויה ואופני העצמי:

לפי וויניקוט, יש שתי דרכים מרכזיות בהן אנשים חווים את העולם:
Doing – חווייה של להיות מופעל, הילד עושה מה שצריך בכדי לעמוד בדרישות חיצוניות. חוויה זו נובעת מהעמדת צרכי האם במרכז, מעל אלו של התינוק. התנהלות זו תבוא לידי ביטוי בהישגיות, ועשייה המכוונות החוצה, כאשר לצד זאת ישנה תחושת ניכור פנימי קשה.
Being – מצב שבו אין לנו צורך לעשות כלום, אלא פשוט להיות בעולם. חוויה זו מבוססת על העמדת צרכי הילד במרכז וקבלתו כפי שהוא. תחושה זו היא הקרקע של הילד להכיר את עצמו, לשחק ולהתנסות.

לפי וויניקוט יש שני חלקים להתגבשות תחושת ה"עצמי" של הילד:

העצמי האמתי – האזורים באישיות של אותנטיות, יציבות פנימית, הערכה עצמית, אופטימיות, הרמוניה עם הזולת. החלקים שאנו נולדים עמם, הטמפרמנט והנטיות התורשתיות. כאשר העצמי האמיתי בא לידי ביטוי בחווייתנו, אנו חיים בעולם באופן של Being.
העצמי המזויף – החלקים באישיות שאנו שואבים מהאחר, לפי יונג אלו הפרסונות, לפי הוגים אחרים Ideal self. חלקים של ניכור פנימי, חוסר יציבות, ניתוק רגשי, לבישת מסכה כהגנה. כאשר העצמי המזויף דומיננטי אז עלינו להיות באופן של עשייה (Doing) – להגיב לציפיות האחרים.
אם טובה דיה נמצאת בקשר עם התינוק, מרגישה אותו, רואה אותו ומשקפת לו מראה (חיובית פחות או יותר) של החוויות שלו. אבל מה קורה אם האם לא רואה את התינוק, רואה רק את עצמה, את מצב רוחה או את התינוק שהיא הייתה רוצה שיהיה?

מצב זה נחווה על-ידי התינוק כחודרני ולכן הוא לומד לא להסתכל, לא להתבטא ולהעמיד את העצמי השקרי כחוצץ בין העצמי האמיתי והעולם.

סגנון התמודדות והשלכותיו על ארגון האישיות

חרדה

האופן בו אנו מתמודדים עם קושי היווה את הבסיס להתפתחותן של תאוריות פסיכולוגיות רבות. עוד לפני שניגש לאופן ההתמודדות עם קושי, תאר פרויד כיצד נוצרת מלכתחילה תחושת הקושי. בכדי לעשות זאת, הציג את נפשו של האדם כבנויה משלושה מבנים מרכזיים הנמצאים בקונפליקט תמידי:

איד: המבנה המכיל את הדחפים שלנו (חיים, מוות). האיד פועל לפי עיקרון העונג ולכן תמיד ישאף להגיע במהירות לסיפוק מקסימלי של כל הדחפים, ללא התחשבות בתנאי המציאות.

אגו: המבנה המושקע בפעילות נפשית שמטרתה למצוא סיפוק תוך התחשבות במציאות. כלומר, האגו פועל לפי עיקרון העונג, אך מנסה למצוא דרכים לספק את הדחפים בהתאם לתנאים המוצעים. כדי להתמודד באופן יעיל עם המציאות, לעיתים קרובות יש צורך לעכב את סיפוק הדחף. לשם כך, משתמש האגו במנגנוני הגנה שמסייעים לו לעכב את הדחף בדרכים שונות (לפי אנה פרויד).

סופר אגו – אותם חלקים בתוך הנפש שמהווים את המוסכמות והחובות שלנו. המוסר, המצפון, מה מותר ומה אסור.

כך, פרויד מתאר כי הקונפליקט בין דחפים שונים לבין אילוצי המציאות הופך להיות קונפליקט בין מבנים שונים:
קונפליקט בין האיד לאגו.
קונפליקט בין האגו לסופר-אגו.
קונפליקט בין האיד לסופר-אגו.

בתקופה הפוסט-פרוידיאנית, תשומת הלב המקצועית הופנתה בעיקר למבנה האגו ויצרה זרם פסיכולוגי חדש – "פסיכולוגיית האגו". פסיכולוגיית האגו נשענה על מונחיו של פרויד, אך עסקה פחות בתכנים המודחקים ויותר באופני ההתמודדות, או כפי שהגדירם פרויד – מנגנוני ההגנה.

מנגנוני הגנה הם חלק מהבנת נפש האדם כבר עשורים רבים:

פרויד התייחס אליהם כמכניזמים המופעלים במהלך קונפליקטים על מנת להגן על האגו ולהתמודד עם תחושות חרדה.
אנה פרויד הגדירה את השימוש במנגנוני ההגנה כהתנהגות נורמטיבית ואדפטיבית בתגובה לאירועי לחץ פנימיים וחיצוניים.
כיום, מקובל לחשוב כי מנגנוני הגנה כוללים כל תפקוד קוגניטיבי שנועד להגן על הפרט מפני חרדה מוגזמת, ועל כן מהווים פעולה אדפטיבית. עם זאת, במצבים מסוימים, כאשר נעשה שימוש מופרז במנגנונים מסוימים, עלול להתרחש עיוות מציאות, כך שבמצבים אלה ההגנות אינן אדפטיביות.

קיים מגוון רחב של מנגנוני הגנה המאורגנים בהיררכיה, חלקם מנגנונים מיטיבים ובשלים (מנגנונים מסדר גבוה) אשר מאפשרים להתמודד עם קושי ללא עיוות המציאות, כגון הומור והזדהות, וחלקם מנגנונים לא בשלים (מנגנונים מסדר נמוך) אשר גורמים לעיוות נרחב של המציאות, למשל השלכה או פיחות ערך (דה-ווליואציה).

לדוגמה, אדם שנכשל להתקבל לעבודה בחברה מצליחה וחווה בעקבות זאת תחושות חוסר-ערך. בכדי להתמודד עם התחושות הקשות, אותו אדם עשוי לחשוב לעצמו: "זוהי חברה גרועה גם ככה, מזל שלא התקבלתי". כך, פיחות ערכה של החברה, השכיח במידה מסוימת את תחושת חוסר הערך. עם זאת, העובדה שזוהי חברה מצליחה, עומדת בסתירה עם התפיסה שהתגבשה ולכן מהווה עיוות של המציאות. מצד שני, אותו אדם עשוי להתבדח על מצבו מול חבריו: "לא קיבלו אותי כי אמרו שאני טוב מידי". כך, האדם מצליח לווסת את רגשותיו, תוך הכרה מלאה במציאות כפי שהיא.

חשוב לציין, כי כולנו עושים שימוש במנגנוני הגנה מסדר נמוך מעת לעת. עם זאת, התדירות והעוצמה בה אנו משתמשים בהם משתנות מאדם לאדם. בשל כך, האופן בו כל אדם מגן על עצמו מהווה אינדיקציה לקיומה/אי-קיומה של פתולוגיה נפשית וחומרתה. בכדי לאגד את הידע הנצבר לגבי סגנון הגנתי והשפעותיו על תפיסת המציאות לכדי כלי אבחנתי, הציע קרנברג את תאוריית ארגון האישיות.

קרנברג – על ארגון האישיות:
קרנברג מגיע לעולם עם שני עוגנים מרכזיים – יחסי אובייקט ופסיכולוגיית האגו. הוא התנגד לחלוקה להפרעות אישיות שונות בצורה הקטגוריאליות וטען שהרבה פעמים יש לאדם אחד מספר הפרעות אישיות. לכן, הציע כי במקום להסתכל על הסימפטומים שאנשים מציגים, יש לנסות ולעמוד על ארגון האישיות שלהם. רמות ארגון האישיות מתחלקות ל-3, בהתאם ל-3 אבני בניין:

זהות – היכולת לאינטגרציה של היבטים חיוביים ושליליים בעצמי ובזולת.

סגנון הגנתי – הגנות מסדר נמוך, למשל פיצול.

בוחן מציאות – המידה בה הפרט תופס את המציאות כמות שהיא.

בהתאם לגורמים אלו, קרנברג חילק את האנשים ל-3 קבוצות של ארגון אישיות:

ארגון אישיות נוירוטי (נורמלי). מדובר באנשים שיכולים להכיר בכך שיש בהם היבטים יותר מוצלחים ופחות מוצלחים, הם מבינים שהכול חלק מאותו האדם. אנשים אלו מפתחים את אותה הכרה גם לגבי אנשים אחרים, מעבר לעצמם. מדובר בתפיסה שיש בה אינטגרציה של חוויות מנוגדות, למשל, ההכרה של ילד בכך שאפילו שאמו לא מרשה לו לראות טלוויזיה, היא עדיין רוצה בטובתו ואיננה אדם רשע. ההגנות בקבוצה הנוירוטית הן בדרך כלל מסדר גבוה וכוללות מנגנונים כגון: הדחקה, רציונליזציה ואינטלקטואליזציה. מנגנונים אלו מאפשרים לנו לחיות בעולם, ללא עיוות מהותי של המציאות סביבנו ומאפשרות בוחן מציאות תקין.

אנשים עם ארגון אישיות גבולי. מדובר באנשים שמה שבולט אצלם הוא חוסר היכולת לעשות אינטגרציה של החוויות של עצמם ושל הזולת. למשל, רואים את הביקורת שיש להם כלפי אחרים, ללא כל יכולת להתייחס גם להיבטים חיוביים שלהם. קרנברג אמר שמצבים אלו מתפתחים על רקע בו לא נבנו מספיק חוויות טובות ומשמעותיות לאורך החיים.

במצב זה, האדם מרגיש שאם ייתן מקום גם לחוויותיו הרעות, הן יאפילו על החוויות הטובות ויעכלו אותן. הדרך להתמודד עם חששות אלו היא שימוש במנגנון הפיצול. מנגנון הפיצול מתבטא בתפיסה שאנשים הם או טובים, או רעים, ללא תחום אפור. בהתאם לכך, ניתן לראות שאנשים עם ארגון אישיות גבולי יתקשו לראות את ההיבטים החיוביים של האחר ברגע שיש להם ביקורת כלפיו. כמו כן, מכיוון שאותה תפיסה מוכוונת גם כלפי העצמי, אנשים שמשתמשים במנגנון הפיצול ירגישו יום אחד "על פסגת האולימפוס" ויום לאחר מכן שהם בתחתית. לאנשים עם ארגון אישיות גבולי יש תחושה של קושי בלתי נסבל להפגיש בין היבטים שונים שלהם והיבטים שונים של הזולת.

בוחן המציאות שלהם תקין, אבל במצבים טעונים רגשית ארגון אישיות גבולי יכול להוביל למצבים פסיכוטיים. בדרך כלל מדובר במצבים פסיכוטיים קצרים ואקוטיים. עם זאת, אם המצב הפסיכוטי ממושך, מדובר כבר על ארגון אישיות פסיכוטי.

אנשים עם ארגון אישיות פסיכוטי. "התפוררות" הזהות, תחושות עצמי מטושטשות, קושי להבין מי אני, ומה הם הגבולות ביני לבין הזולת. המציאות מעוותת בצורה משמעותית, כך שכמעט ואין חיבור למציאות.

ביבליוגרפיה:

Cramer, P. (1987). The development of defense mechanisms. Journal of Personality, 55, 597-614.‏
Cramer, P. (1999a). Personality, personality disorders and defense mechanisms. Journal of Personality, 67, 535-554.‏
Freud, A. (1946). The ego and the mechanisms of defense. International University Press. New York.
Freud, S. (1915). Repression. In Collected Papers, 84-97. New York: Basic Books.
Kernberg, O. F., and Michels, R. (2009). Borderline Personality Disorder. American Journal of Psychiatry, 166, 505–508.

דילוג לתוכן