כאב הוא עובדה – אך שימו לב ש:סבל הוא בחירה!!! כן כן!

כשהמציאות פוגעת – זה החץ הראשון

כל אחת מהמחשבות הללו אינה תוצאה של האירוע עצמו – אלא תגובה של הנפש, שגורמת לנו לחוות את הכאב שוב ושוב. זו הפגיעה השנייה, זו שאנחנו יוצרים בעצמנו. וזהו בדיוק ההבדל בין כאב לבין סבל.

אפשר להפסיק להילחם בכאב – ולבחור לא לסבול

לדוגמה: אדם באמצע טיפוס מפרך

אספנו עוד דוגמאות שיכולות להיות רלוונטיות

לדוגמה: אדם רנדומלי שנתקע בפקק…למי זה לא קרה?

הורה שנשבר מול התפרצות של הילד

הפעם נסביר את זה עם החיצים…

אדם שפוטר מהעבודה בה עבד

נערה שנדחתה רומנטית

רץ מרתון שמתכווץ באמצע המסלול

מילה לסיום

אז מה כל כך משנה מה יחשבו עלי אחרים? דפנה שם טוב

בלי לשים לב אחד הפחדים שהכי מציקים  לנו זה איך אנחנו מצטיירים בעיני האחרים.

תחשבו איזה אושר זה להיות משוחררים מהפחד הזה.

משוחררים מהפחד של מה חושבים עלי.

איזה חופש נפשי יש לאנשים שיודעים להיות בקונפליקט מבלי לחשוש ולסבול…

אז כפי שאנחנו כבר יודעים, מקומות הסבל הגדולים ביותר טומנים בחובם את ההזדמנות הגדולה ביותר לגדילה וצמיחה!

ככל שאנחנו יותר סובלים כך יותר נרצה להשתחרר.

מי ייתן ומכל שעבוד רגשי תיוולד תחושת חופש אישי ושחרור.

אולי בלי הסבל העמוק אי אפשר לבנות את הרצון לשחרור.

זה מה שמחייה את האמרה הישנה והנכונה כל כך:

"מה שלא מחסל מחשל"

קרן אור שבוקעת ומאירה אפשרות כשאנחנו שקועים עמוק בתוך הכאב והסבל.

אני בטוחה שחלק מהקוראים מזדהים ומבינים על בשרם את הדברים הללו.

ואלה שלא, יכולים לפתח הבנה וחמלה למצבים נפשיים של אנשים שסובבים אותם.

לחיים יש אנרגיה עצומה

האנרגיה הזאת מאפשרת את ההישרדות שלנו.

אני מגיבים מאוד מהר יעיל וחזק לכל גירוי חיצוני ויכולת התגובה הזאת שומרת עלינו // דפנה שם טוב

בפן הזה אנחנו דומים לחיות.

תחושות של כאב, כעס, פחד, הן תחושות מאוד עוצמתיות שנועדו להגן על הדבר היקר מכל.

על החיים שלנו.

זו תובנה עמוקה, אך לא צריך להיות  בעלת תואר שני בייעוץ וטיפול חינוכי או מטפלת משפחתית וזוגית.

כשיש איום על החיים שלנו המתח עולה בנו מהר מאוד.

אנחנו רועדים, אנחנו חשים דפיקות לב מואצות, אנחנו מרגישים כאילו הדם עולה לנו לראש.

על מה עוד נדון בבלוג?

נשוחח על לקויות למידה בילדים ומתגברים

טיפול בילדים ובבני משפחה

מהו ייעוץ משפחתי ולמי הוא מומלץ?

נשוחח על CBT, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה

ואם יספיק הזמן נדבר על נושאים טכניים הקשורים למומחים בתחום:

פעלות של מטפלים זוגיים בישראל, מה עושים במגזר החרדי (יש את מרכז י.נ.ר למשל).

האם מומחה שלמד במוסד כגון "מכון שינוי" הוא בר סמכה בתחום?

ועוד ככל שיאפשר לנו הזמן

אנחנו מוכנים ללחימה או לבריחה.

אינסטינקט קדמוני עוצמתי פועל בנו.

ואכן בטבע נצטרך להחליט מה הכי יעיל:

להילחם או לברוח? בהתאם לנסיבות החיצוניות.

ובטבע נחליט החלטה שתוציא אותנו מאזור הסכנה.

כך או כך.

אבל מה קורה כאשר אין סכנה ממשית?

אבל יש תחושת סכנה.

יש מצבים שנטבעו בנו תבניות עבר מסויימות, שבזמנו נחוו כסכנה אמיתית.

מערכות יחסים קרובות עם אנשים משמעותיים שהסבו כאב.

מצבים חברתיים שגרמו לרגשי תסכול ונחיתות.

יחס משפיל מצד קרובי משפחה. אירועים שאולי יצריכו בעתיד את שירותיה של מאמנת משפחתית, למשל.

וכשאנחנו בוגרים כבר, ונתלים בסיטואציות שמעוררות את החוויות הכואבות, הגוף שלנו נכנס לתגובת הילחם או ברח.

ועולה בנו כאב עצום שנראה כאילו הוא בלתי פתיר.

זה נראה בלתי פתיר כי אנחנו צוללים לתוך הטראומות שלנו שהכאיבו פעם ונתקעים שם.

המנגנון הבריא שלנו השתבש.

אנחנו לא עושים הילחם או ברח.

אנחנו לא משתחררים באופן טבעי מהכאב.

אנחנו נתקעים בו.

כאילו אנחנו רוצים לפתור אותו מהשורש.

כאילו עכשיו ניתנה לנו הזדמנות לתקן עוול שנעשה לנו בעבר.

אם כשהיינו ילדים ספגנו דחיה ממישהו שחשוב לנו, עכשיו כשאנחנו בוגרים ושוב סופגים דחיה אנחנו צוללים שוב לאותו מקום…

את האנרגיה הרעילה שנוצרת לנו בגוף ומשבשת אותו אנחנו צריכים להפוך לאנרגיה טובה.

ואיך?

נבין שהסבל שלנו נובע מסיפור שהתרחש בעבר.

והוא כרגע "מתלבש" על סיפור דומה בהווה.

את המחשבות  על הסיפור בהווה צריך לדעת לזהות.

ולא צריך ליפול למלכודת הפתרון כי אין שם באמת פתרון.

הפתרון הוא לא בהשתוקקות לההיפך.

לכך שיאהבו אותי, שירצו אותי שיעריכו אותי.

הפתרון הוא ברצון עז ללכת לתוך שמחת חיים, שקט שלוה ועשיה שאינם תלויים בשום דבר.

שתלויים ביכולת נפשית שפיתחתי להיות יכול להגיע לשם. עד הפעם הבאה – שמרו על קשר, דפנה שם טוב.

זה לא תיאטרון – אלו הם החיים עצמם…

ג'ון בולבי נולד ב-1907 בלונדון אנגליה פסיכואנליטיקאי בריטי המטפלת ששכרה אמו הייתה דמות הטיפול עיקרית אשר עזבה אותו בגיל 4. לדבריו, עזיבתה נחוותה עבורו כמשבר משמעותי בחייו. בגיל 7 נשלח בולבי לפנימייה (באותה התקופה רווחה הגישה לפיה הורים לא צריכים להיות הרבה עם הילדים שכן הדבר יכול להפוך אותם למפונקים). בבגרותו הצעירה בולבי החל ללמוד רפואה ופסיכולוגיה כדי להבין את נפש הילדים.

לאחר שסיים את התואר הראשון פנה לעבוד בשתי פנימיות מאוד קשות בהם גדלו ילדים אשר לא הראו דאגה רגשית או עניין באחרים. הוא קרא לילדים שעבד איתם "44 גנבים קטנים". בולבי ניסה להבין איך ילדים בגיל כזה צעיר מגיעים לעשות כאלה דברים נוראים. הוא התחיל לשאול על החיים שלהם ולראיין אותם ומצא שכמעט אצל כולם יש סיפור חיים מאוד דרמטי בשנות החיים הראשונות ביחסים עם ההורים – נטישה של אחד ההורים, אובדן דמות משמעותית, התעללות וכו'. כך הוא הגיע למסקנה שכנראה הקשר הראשוני עם ההורים הוא מאוד משמעותי להתפתחות הרגשית.

בולבי אימץ את עיקרון ההסתגלות כעיקרון המארגן את הנפש. כלומר, הוא טען שאנחנו באים אל העולם בתור בעלי-חיים שמנסים להסתגל לאילוצים הקיימים. כך, האישיות מתפתחת מתוך אותו עיקרון הסתגלות. בהתאם לכך, בולבי דגל בגישה אבולוציונית המדגישה מוכנויות פסיכולוגיות וביולוגיות שנרכשו באבולוציה ומשפרות את סיכויי ההסתגלות של הפרט. זוהי גישה הדומה לגישה היונגיאנית. לפי בולבי, אנו נולדים עם מוכנויות פסיכו-ביולוגיות המכוונות אותנו להגיב לעולם בצורה מסוימת.

יונג כינה את המוכנויות הללו ארכיטיפים ודיבר במושגים אנרגטיים. בולבי כתב את התאוריה שלו בשלב מאוחר יותר, ולא דיבר על אנרגיות אלא על מוכנויות התנהגותיות – מוכנות להגיב למצבים מסוימים. כאן, מניח בולבי הנחה סמויה שאם המוח שלנו מוכן להגיב למצב מסוים אז הוא יודע ומצפה למצב הזה מראש. זוהי מעין ציפייה/אמונה לגבי מה שעתיד לקרות. דוגמה לכך היא ילד שמבחין בדמות שמפחידה אותו ובאופן אינסטינקטיבי רץ לחבק את אמו – הילד לא היה זקוק למישהו שיסביר לו שכשהוא מפחד הוא צריך לרוץ לאמא, הוא עשה זאת כיוון שנולד עם המוכנות הזאת.

ניתן אם כך להבין שבולבי הדגיש את החשיבות של הקשר הבין-אישי, שכן האמין כי מוכנויות אבולוציוניות יבואו לידי ביטוי במיוחד במרחב הבין-אישי. בתוך המרחב הבין-אישי, המוכנויות הללו יכולות להתקלקל או להיות מתוקנות. כמו כן, המוכנויות הללו מכוונות אותנו למטרה מסוימת – למשל, המוכנות לקרב אותנו למישהו בעת סכנה מכוונת אותנו למטרה שהיא השגת קרבה, מעבר לשמירה על ביטחוננו. אם לא משיגים את הקרבה, מתפתחות סטיות מהמסלול האבולוציוני בו היינו אמורים להתפתח.

המערכות הללו שבולבי דיבר עליהן מתייחסות לרפלקסים מורכבים יותר שמכוונים להשגת מטרה. מה שמגדיר את כל ההתנהגות שלנו הן המטרות שאנו רוצים להשיג במצב מסוים. הפעלה אוטומטית של מערכות אלו (ללא הפרעה של הסביבה) מאפשרת לפרט לפתור בעיות הסתגלותיות כמעט ללא למידה – ברגע שיש גירוי שמסמן את הצורך בהפעלת מערכת התנהגותית מסוימת המטרה הופכת לרלוונטית והמערכות ההתנהגותיות מופעלות באופן אוטומטי.

מוכנויות אלו נמצאות במאגר הגנטי שלנו מרגע הלידה, אבל לא בהכרח יבואו לידי ביטוי באותו זמן – הן יופעלו בתנאים מתאימים ובגילאים מתאימים לפי הדרישות שאנו פוגשים בסביבה החברתית – למשל, המערכות הגניטליות לא יפעלו עד למוכנות המערכות הפיזיות הגנטליות בגיל ההתבגרות.

הפעלות חוזרות של כל מערכת יוצרות קרקע ללמידה (באיזה תנאים המערכת פועלת יותר טוב? איזה שינויים חייבים לעשות כדי לפתור את הבעיות?) – המוכנות היא מולדת, אבל הוצאתה אל הפועל במציאות תלויה בסביבה, מה שמאפשר קרקע ללמידה.

הפעלות מוצלחות יוצרות תחושות פנימיות המהוות משאבים פנימיים להתמודדות וחוסן נפשי – ברגע שהמוכנויות משיגות את המטרה אז הן נותנות לנו כוחות ומחזקות אותנו. יחד עם זאת, במקרים בהם המערכת לא מצליחה להשיג את מטרתה יכולים להתפתח דפוסי הפעלה לא בריאים אותם כינה אסטרטגיות משניות:

הפעלת יתר של המערכת (עם הרבה ספקות וחרדה) – אם למשל מערכת ההתקשרות נכשלה והילד שרץ לחבק אמו נדחף על-ידה הצידה, הוא עשוי לנסות לרוץ אליה שוב ושוב בכדי להשיג את הקרבה לה הוא כמה. אולם, בכל ניסיון להתקרב יעלו יותר ספקות וחרדה לגבי היכולת להשיג קרבה. תחושות אלו עלולות ללוות את הילד בכל פעם שיצטרך להתמודד עם יחסים בינאישיים קרובים.

תת-הפעלה של המערכת (עמדה הימנעותית) – למשל, אם מערכת ההתקשרות נכשלה, אז הילד יתחיל להימנע מניסיונות להיעזר באחרים על מנת לפתור את בעיותיו, וכך גם להימנע מהניסיון ליצור קרבה עם האחר. כך, תת-הפעלה של המערכת תגרום לוויתור על משאב חשוב, ותעורר תחושות ניכור ובדידות.

כאשר ילדים מתקדמים לאורך הילדות, תפיסת העצמי שלהם הופכת ליותר מורכבת ומקיפה. לצורך הבנת העצמי, דפוס התפתחות זה תואר בצורה חיה על ידי סוזן הרטר, אשר חקרה את הופעת חוש העצמי. צירוף הטענות נעשה על מערך רחב של מחקרים אמפיריים על ילדים. הרטר מתבססת על דוגמאות של הצהרות שילדים משתמשים בהן בגילאים שונים כדי לתאר את העצמי הטיפוסי שלהם. בגיל 3-4 ילדים מבינים את עצמם במושגים קונקרטיים, תכונות בולטות הקשורות לנתונים פיזיים (יש לי עיניים כחולות), פעילות פיזית ויכולות (אני יכולה לרוץ מהר), קשרים חברתיים (אחי יונתן אוהב אותי) והתנהגות רגשית (אני תמיד שמחה).

כך, הילדים מתמקדים במאפיינים בולטים, הקשורים לעובדה שהפרוטוטיפ של ילד בן 3 הוא התרברבות על כישרונות מסוימים כמו ריצה מהירה מבלי לעשות הכללה על כל יכולותיהם כאתלטיים. כאשר הילד אומר טענה כללית על עצמו ("אני באמת חזק"), הטענה הזו קשורה להתנהגות ממשית (יניף כיסא). ילדים צעירים גם כן מתארים את עצמם במושגים של העדפותיהם ("אני אוהבת את הכלב") ומצבים.

דוגמא נוספת הקשורה לעוד התנהגות טיפוסית של מושג העצמי של הילד במהלך גיל הגן היא הערכה עצמית חיובית בצורה לא מציאותית. ילדים צעירים חושבים שהם באמת כפי שהם רוצים שיהיו. לדוגמא, ילד שטוען כי יודע לדקלם את הא'-ב' בע"פ אך כשמנסה להדגים זאת הוא לא מצליח. האשליה החיובית אשר ילדים משמרים לעצמם היא קלה יחסית לילדים צעירים מכיוון שהם באופן כללי לא משווים את ביצועיהם עם אחרים ולכן לא מזהים מגרעות ביכולותיהם. במקרה שיילד ייכשל במשימה מספר פעמים, הוא עדיין יאמין שהוא יצליח בפעם הבאה.

ילדים מתחילים ללטש את תפיסת העצמי שלהם בבית הספר היסודי, מכיוון שהם יותר ויותר מצויים במצבים של השוואה חברתית. הם משווים את עצמם לאחרים במושגים של תכונות, התנהגות וחזקות ("הוא בועט בכדור חזק יותר ממני.."). (השוואה חברתית: תהליך השוואה של הפרט באספקטים פיזיולוגים, התנהגותיים, או תפקוד פיזי מול האחר, על מנת להעריך את העצמי שלי). בזמן זה, הילדים מתחילים לשים לב לאי התאמה ביניהם לבין האחר בביצועים במשימות שונות. באמצע עד לקראת סוף בית הספר היסודי, התפיסה העצמית של הילדים מתחילה להיות שלמה. כלומר, בשלב זה הילד יתאר לדוגמא, שהוא פופולארי בבית הספר, אך יעשה זאת תוך שהוא מסביר את הסיבות לכך ונותן תיאור של הרגש שעולה בו כתוצאה מכך. למשל הוא מספר כי הוא מרגיש די חכם במקצועות כמו לשון ומדעי החברה אבל מרגיש די טיפש במתמטיקה ומדע וכו'.

השינויים ההתפתחותיים בתפיסה העצמית של ילדים מבוגרים יותר משקפת התקדמות קוגניטיבית. יש ביכולותיהם להשתמש ביכולות שכליות גבוהות יותר הקשורות להתנהגות ספציפית המאפיינת את העצמי. לדוגמא, הילד הנ"ל שאומר שהוא פופולארי בבית הספר יודע לייחס את היותו פופולארי לסיבות כמו התנהגויות שלו "אני נחמד לאחרים", "עוזר לאחרים" ועוד. בנוסף, ילדים בוגרים יכולים לתאם ניגוד של ייצוג עצמי (לדוג, חכם וטיפש) אשר בגילאים צעירים יותר, הם היו שוקלים זאת כהדדיות בלעדית. האפשרות להשתמש ביכולות קוגניטיביות גבוהות יותר על מנת ליצור תפיסה על העצמי, מאפשרת לילדים בוגרים ליצור גישות גלובליות על עצמם, כמו גם להעריך את עצמם כבן אדם באופן כללי ורחב. יכולות אלו מביאות לתפיסה מאוזנת יותר וריאליסטית יותר של העצמי.

ייצוג העצמי המוקדם, משקף את העובדה שהתפיסה העצמית של ילדים בבית ספר מבוססת על הערכתם של אחרים, במיוחד חברים מקבוצת השווים. כתוצאה מכך, הייצוג העצמי שלהם מכיל אלמנט חברתי בולט ומיקוד בהתנהגות אישיותית או בתכונות פיזיות שעלולים להשפיע על המקום שלהם בתקשורת החברתית. מכיוון שתפיסת העצמי של ילדים בוגרים יותר מושפעת מאוד מדעות של אחרים, ילדים בגילאים אלו הופכים פגיעים לערך עצמי נמוך, במידה ואחרים רואים אותם בצורה שלילית או פחות "שווים" מקבוצת השווים.

בניגוד לקודמיו, וויניקוט לא התייחס לתינוק ולפנטזיות שלו בלבד, אלא התייחס לאם והתינוק כיחידה עליה ניתן להתבונן בכדי להבין כיצד מתפתחת האישיות. בהתאם לכך, וויניקוט תאר כי עוד במהלך ההיריון האם מתכווננת כלפי התינוק ולאחר הלידה היא נמצאת במצב נפשי המטשטש את הגבולות בינה ובין התינוק. את מצב זה הגדיר וויניקוט כ"סימביוזה מצד האם". ואכן, במחקרי מוח של נשים בטרימסטר הראשון נמצא כי כאשר מראים לנשים תמונה של התינוק נראה שמתעוררים אותם אזורים מוחיים הקשורים ל-OCD ולהתמכרויות. החוויה הראשונית של האם היא של סימביוזה ודאגה כלפי התינוק.

הדבר חשוב, מכיוון שרק כאשר האם "מכורה" לתינוק ויכולה לזהות כל ניואנס חזק בו היא יכולה לזהות את הסובייקטיביות שבו – הצרכים שלו, הבכי שלו, התחושות, התנוחות והמתח הגופני שלו. כך, האם יכולה להרגיש את התינוק ולזהות את צרכיו מיד לאחר שהם עולים.

בתחילת חייו, כאשר התינוק לא מרגיש בהבדל בינו לבין האם, הוא חש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" (תחושה שהוא כל יכול). כלומר, התינוק חש התאמה מושלמת בין רצונותיו למתרחש. אלו הם רגעים של אשליה שתיאר וויניקוט כ"אשליה של התינוק". עם זאת, עם תסכול אופטימלי מצד האם, התינוק מתחיל להבין שרק לרצות משהו זה כבר לא מספיק בכדי להשיג אותו, ולכן מתחיל לסמן את רצונותיו דרך מחוות גופניות. הדבר מתרחש מכיוון ששיא הסימביוזה של האם עם התינוק מסתיים לאחר כחודשיים. לאחר תקופה זו האם מתחילה להיות עסוקה גם בדברים אחרים. ככל שהיא עסוקה יותר בדברים אחרים היא מבצעת יותר "כשלים אמפתיים".

כל טעות כזאת פוגעת באשליית התינוק שהוא כל יכול וגורמת לו להתחיל להכיר בעולם החיצוני באמצעות התסכולים שלו. במצב זה התינוק מתחיל להתאמץ כדי להשיג תגובות של הסביבה, בין היתר באמצעות חיוך, בכי ושאר פעולות אקטיביות. בשלב זה, מתחיל תהליך בו התינוק מגלה שהוא תלוי באחר – בתחילה כאשר הילוד תלוי באופן מוחלט באם הוא אינו מרגיש תלוי וחש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" מכיוון שהוא בעולם של אשליה. ככל שהילוד גדל והאשליה מתפוגגת התינוק מתחיל לחוש תלות באחר.

וויניקוט: התנאים לצמיחה והתפתחות בריאה:

"האם הטובה דיה":
וויניקוט תלה את רוב האחריות להתפתחות תקינה באם התינוק. לדבריו, האם צריכה להיות "טובה דיה" אך לא מושלמת. כלומר, אם מספיק רגישה, שגם נכשלת, כאשר הכישלונות חשובים גם הם. בכדי לעשות צריכה האם לייצר "סביבה תומכת" המבוססת על אופני אינטראקציה עם התינוק:
יכולת הכלה: הפגנת אמפתיה כלפי ללא התמזגות עמו, הבנתו שמירה על גבולות. יכולת זו מאפשרת לאם להבין שני דברים: ראשית, מרגע הלידה הילד הוא יצור אנושי עם מצבים מנטליים משלו. כלומר, יש לו חוויה פנימית השונה מחווייתה של האם. שנית, היכולת לנסות להרגיש את שהילד מרגיש והיכולת של האם לשים את עצמה בנעלי הילד, מבלי לאבד את עצמה.

יכולת שיקוף ואישוש: יצירת התאמה בין צורכי התינוק והיענות האם. כלומר, יש לשקף לילד את החוויה שלו. למשל, אם ילד לא נרדם באמצע הלילה מכיוון שאינו עייף תגובה של האם שמנסה לשכנע אותו שהוא עייף מהווה חוסר התאמה ועל-כן אינה משקפת לו את חווייתו. לכן, על האם להחזיר לתינוק חוויה מובנית התואמת את מצבו – "אתה לא עייף כי ישנת בצהריים, אבל בכל זאת צריך ללכת עכשיו לישון".

התנאים בהם התפתח התינוק ישפיעו בסופו של דבר על האופן בו הוא חווה את העולם ואת עצמו.

וויניקוט: אופני חוויה ואופני העצמי:

לפי וויניקוט, יש שתי דרכים מרכזיות בהן אנשים חווים את העולם:
Doing – חווייה של להיות מופעל, הילד עושה מה שצריך בכדי לעמוד בדרישות חיצוניות. חוויה זו נובעת מהעמדת צרכי האם במרכז, מעל אלו של התינוק. התנהלות זו תבוא לידי ביטוי בהישגיות, ועשייה המכוונות החוצה, כאשר לצד זאת ישנה תחושת ניכור פנימי קשה.
Being – מצב שבו אין לנו צורך לעשות כלום, אלא פשוט להיות בעולם. חוויה זו מבוססת על העמדת צרכי הילד במרכז וקבלתו כפי שהוא. תחושה זו היא הקרקע של הילד להכיר את עצמו, לשחק ולהתנסות.

לפי וויניקוט יש שני חלקים להתגבשות תחושת ה"עצמי" של הילד:

העצמי האמתי – האזורים באישיות של אותנטיות, יציבות פנימית, הערכה עצמית, אופטימיות, הרמוניה עם הזולת. החלקים שאנו נולדים עמם, הטמפרמנט והנטיות התורשתיות. כאשר העצמי האמיתי בא לידי ביטוי בחווייתנו, אנו חיים בעולם באופן של Being.
העצמי המזויף – החלקים באישיות שאנו שואבים מהאחר, לפי יונג אלו הפרסונות, לפי הוגים אחרים Ideal self. חלקים של ניכור פנימי, חוסר יציבות, ניתוק רגשי, לבישת מסכה כהגנה. כאשר העצמי המזויף דומיננטי אז עלינו להיות באופן של עשייה (Doing) – להגיב לציפיות האחרים.
אם טובה דיה נמצאת בקשר עם התינוק, מרגישה אותו, רואה אותו ומשקפת לו מראה (חיובית פחות או יותר) של החוויות שלו. אבל מה קורה אם האם לא רואה את התינוק, רואה רק את עצמה, את מצב רוחה או את התינוק שהיא הייתה רוצה שיהיה?

מצב זה נחווה על-ידי התינוק כחודרני ולכן הוא לומד לא להסתכל, לא להתבטא ולהעמיד את העצמי השקרי כחוצץ בין העצמי האמיתי והעולם.

האופן בו אנו מתמודדים עם קושי היווה את הבסיס להתפתחותן של תאוריות פסיכולוגיות רבות. עוד לפני שניגש לאופן ההתמודדות עם קושי, תאר פרויד כיצד נוצרת מלכתחילה תחושת הקושי. בכדי לעשות זאת, הציג את נפשו של האדם כבנויה משלושה מבנים מרכזיים הנמצאים בקונפליקט תמידי:

איד: המבנה המכיל את הדחפים שלנו (חיים, מוות). האיד פועל לפי עיקרון העונג ולכן תמיד ישאף להגיע במהירות לסיפוק מקסימלי של כל הדחפים, ללא התחשבות בתנאי המציאות.

אגו: המבנה המושקע בפעילות נפשית שמטרתה למצוא סיפוק תוך התחשבות במציאות. כלומר, האגו פועל לפי עיקרון העונג, אך מנסה למצוא דרכים לספק את הדחפים בהתאם לתנאים המוצעים. כדי להתמודד באופן יעיל עם המציאות, לעיתים קרובות יש צורך לעכב את סיפוק הדחף. לשם כך, משתמש האגו במנגנוני הגנה שמסייעים לו לעכב את הדחף בדרכים שונות (לפי אנה פרויד).

סופר אגו – אותם חלקים בתוך הנפש שמהווים את המוסכמות והחובות שלנו. המוסר, המצפון, מה מותר ומה אסור.

כך, פרויד מתאר כי הקונפליקט בין דחפים שונים לבין אילוצי המציאות הופך להיות קונפליקט בין מבנים שונים:
קונפליקט בין האיד לאגו.
קונפליקט בין האגו לסופר-אגו.
קונפליקט בין האיד לסופר-אגו.

בתקופה הפוסט-פרוידיאנית, תשומת הלב המקצועית הופנתה בעיקר למבנה האגו ויצרה זרם פסיכולוגי חדש – "פסיכולוגיית האגו". פסיכולוגיית האגו נשענה על מונחיו של פרויד, אך עסקה פחות בתכנים המודחקים ויותר באופני ההתמודדות, או כפי שהגדירם פרויד – מנגנוני ההגנה.

מנגנוני הגנה הם חלק מהבנת נפש האדם כבר עשורים רבים:

פרויד התייחס אליהם כמכניזמים המופעלים במהלך קונפליקטים על מנת להגן על האגו ולהתמודד עם תחושות חרדה.
אנה פרויד הגדירה את השימוש במנגנוני ההגנה כהתנהגות נורמטיבית ואדפטיבית בתגובה לאירועי לחץ פנימיים וחיצוניים.
כיום, מקובל לחשוב כי מנגנוני הגנה כוללים כל תפקוד קוגניטיבי שנועד להגן על הפרט מפני חרדה מוגזמת, ועל כן מהווים פעולה אדפטיבית. עם זאת, במצבים מסוימים, כאשר נעשה שימוש מופרז במנגנונים מסוימים, עלול להתרחש עיוות מציאות, כך שבמצבים אלה ההגנות אינן אדפטיביות.

קיים מגוון רחב של מנגנוני הגנה המאורגנים בהיררכיה, חלקם מנגנונים מיטיבים ובשלים (מנגנונים מסדר גבוה) אשר מאפשרים להתמודד עם קושי ללא עיוות המציאות, כגון הומור והזדהות, וחלקם מנגנונים לא בשלים (מנגנונים מסדר נמוך) אשר גורמים לעיוות נרחב של המציאות, למשל השלכה או פיחות ערך (דה-ווליואציה).

לדוגמה, אדם שנכשל להתקבל לעבודה בחברה מצליחה וחווה בעקבות זאת תחושות חוסר-ערך. בכדי להתמודד עם התחושות הקשות, אותו אדם עשוי לחשוב לעצמו: "זוהי חברה גרועה גם ככה, מזל שלא התקבלתי". כך, פיחות ערכה של החברה, השכיח במידה מסוימת את תחושת חוסר הערך. עם זאת, העובדה שזוהי חברה מצליחה, עומדת בסתירה עם התפיסה שהתגבשה ולכן מהווה עיוות של המציאות. מצד שני, אותו אדם עשוי להתבדח על מצבו מול חבריו: "לא קיבלו אותי כי אמרו שאני טוב מידי". כך, האדם מצליח לווסת את רגשותיו, תוך הכרה מלאה במציאות כפי שהיא.

חשוב לציין, כי כולנו עושים שימוש במנגנוני הגנה מסדר נמוך מעת לעת. עם זאת, התדירות והעוצמה בה אנו משתמשים בהם משתנות מאדם לאדם. בשל כך, האופן בו כל אדם מגן על עצמו מהווה אינדיקציה לקיומה/אי-קיומה של פתולוגיה נפשית וחומרתה. בכדי לאגד את הידע הנצבר לגבי סגנון הגנתי והשפעותיו על תפיסת המציאות לכדי כלי אבחנתי, הציע קרנברג את תאוריית ארגון האישיות.

קרנברג – על ארגון האישיות:
קרנברג מגיע לעולם עם שני עוגנים מרכזיים – יחסי אובייקט ופסיכולוגיית האגו. הוא התנגד לחלוקה להפרעות אישיות שונות בצורה הקטגוריאליות וטען שהרבה פעמים יש לאדם אחד מספר הפרעות אישיות. לכן, הציע כי במקום להסתכל על הסימפטומים שאנשים מציגים, יש לנסות ולעמוד על ארגון האישיות שלהם. רמות ארגון האישיות מתחלקות ל-3, בהתאם ל-3 אבני בניין:

זהות – היכולת לאינטגרציה של היבטים חיוביים ושליליים בעצמי ובזולת.

סגנון הגנתי – הגנות מסדר נמוך, למשל פיצול.

בוחן מציאות – המידה בה הפרט תופס את המציאות כמות שהיא.

בהתאם לגורמים אלו, קרנברג חילק את האנשים ל-3 קבוצות של ארגון אישיות:

ארגון אישיות נוירוטי (נורמלי). מדובר באנשים שיכולים להכיר בכך שיש בהם היבטים יותר מוצלחים ופחות מוצלחים, הם מבינים שהכול חלק מאותו האדם. אנשים אלו מפתחים את אותה הכרה גם לגבי אנשים אחרים, מעבר לעצמם. מדובר בתפיסה שיש בה אינטגרציה של חוויות מנוגדות, למשל, ההכרה של ילד בכך שאפילו שאמו לא מרשה לו לראות טלוויזיה, היא עדיין רוצה בטובתו ואיננה אדם רשע. ההגנות בקבוצה הנוירוטית הן בדרך כלל מסדר גבוה וכוללות מנגנונים כגון: הדחקה, רציונליזציה ואינטלקטואליזציה. מנגנונים אלו מאפשרים לנו לחיות בעולם, ללא עיוות מהותי של המציאות סביבנו ומאפשרות בוחן מציאות תקין.

אנשים עם ארגון אישיות גבולי. מדובר באנשים שמה שבולט אצלם הוא חוסר היכולת לעשות אינטגרציה של החוויות של עצמם ושל הזולת. למשל, רואים את הביקורת שיש להם כלפי אחרים, ללא כל יכולת להתייחס גם להיבטים חיוביים שלהם. קרנברג אמר שמצבים אלו מתפתחים על רקע בו לא נבנו מספיק חוויות טובות ומשמעותיות לאורך החיים.

במצב זה, האדם מרגיש שאם ייתן מקום גם לחוויותיו הרעות, הן יאפילו על החוויות הטובות ויעכלו אותן. הדרך להתמודד עם חששות אלו היא שימוש במנגנון הפיצול. מנגנון הפיצול מתבטא בתפיסה שאנשים הם או טובים, או רעים, ללא תחום אפור. בהתאם לכך, ניתן לראות שאנשים עם ארגון אישיות גבולי יתקשו לראות את ההיבטים החיוביים של האחר ברגע שיש להם ביקורת כלפיו. כמו כן, מכיוון שאותה תפיסה מוכוונת גם כלפי העצמי, אנשים שמשתמשים במנגנון הפיצול ירגישו יום אחד "על פסגת האולימפוס" ויום לאחר מכן שהם בתחתית. לאנשים עם ארגון אישיות גבולי יש תחושה של קושי בלתי נסבל להפגיש בין היבטים שונים שלהם והיבטים שונים של הזולת.

בוחן המציאות שלהם תקין, אבל במצבים טעונים רגשית ארגון אישיות גבולי יכול להוביל למצבים פסיכוטיים. בדרך כלל מדובר במצבים פסיכוטיים קצרים ואקוטיים. עם זאת, אם המצב הפסיכוטי ממושך, מדובר כבר על ארגון אישיות פסיכוטי.

אנשים עם ארגון אישיות פסיכוטי. "התפוררות" הזהות, תחושות עצמי מטושטשות, קושי להבין מי אני, ומה הם הגבולות ביני לבין הזולת. המציאות מעוותת בצורה משמעותית, כך שכמעט ואין חיבור למציאות.

ביבליוגרפיה:

Cramer, P. (1987). The development of defense mechanisms. Journal of Personality, 55, 597-614.‏
Cramer, P. (1999a). Personality, personality disorders and defense mechanisms. Journal of Personality, 67, 535-554.‏
Freud, A. (1946). The ego and the mechanisms of defense. International University Press. New York.
Freud, S. (1915). Repression. In Collected Papers, 84-97. New York: Basic Books.
Kernberg, O. F., and Michels, R. (2009). Borderline Personality Disorder. American Journal of Psychiatry, 166, 505–508.