דפנה שם טוב: הילד ההורי
ישנם ילדים שמגיל צעיר מאוד מופנים אל תפקיד שאינו שייך להם – לדאוג להורה, בדרך כלל לאם. הם נושאים על גבם משא כבד לאורך שנים, וכבר בילדותם מטשטשות אצלם הגבולות בין תמיכה טבעית לבין תחושת אחריות מוחלטת.
כאשר ההורה מזדקן ובריאותו מתדרדרת, הילד שגדל כך מוצא את עצמו חוזר לאותו דפוס:
התחושה שכל מה שקורה לאמו תלוי בו בלבד. זוהי חוויה של שחזור – אותה מועקה מוכרת מן הילדות צפה מחדש. ואז מופיעים רגשי אשמה.
הילד, שכעת כבר אדם מבוגר, מתחיל להרגיש שאולי לא נתן מספיק, שאולי לא עשה די.
הרי במשך כל חייו התרגל להשקיע ולנסות "לתקן" את המציאות, וכשהוא מגלה שאין לו באמת שליטה על מצבה של אמו – האשמה והחוסר אונים מתעצמים. כאילו בריאותה של האם תלויה אך ורק בו.
כאשר אדם מקדיש את כל כולו לטיפול באחר, מחירו כבד:
הוא מזניח את עצמו, מתרחק מהצרכים האישיים שלו, שוכח את חלומותיו ואת חייו הפרטיים. במקום להתמקד בבניית עתידו, הוא נשאב לחייו של ההורה.
בזמן שחבריו בגילאי ארבעים וחמישים בונים קריירה, משפחה ומימוש עצמי – הוא עדיין קשור בעבותות להורה ולמצבו הבריאותי. ילדים שגדלו במציאות כזו מתקשים להפנות אנרגיה לחייהם שלהם, ונשארים תלויים ומעורבים יתר על המידה בחיי הוריהם.
לכן חיוני כל כך להכיר בכך, לזהות את הדפוס ולהבחין בין אחריות טבעית לטיפול בהורה מזדקן, לבין תחושת אחריות טוטאלית למצבו הבריאותי.
ילד שהורגל לדאוג להורה מאז ומתמיד חייב ללמוד לשים לב.
להיזהר שלא לאבד את עצמו. עליו לרכוש מיומנות חשובה – להציב גבולות בריאים.
גבולות אינם סימן להפסקת אהבה או דאגה; להפך, הם מאפשרים להמשיך להיות נוכח ותומך,
אך לא במחיר חיסול העצמיות. המשמעות של גבול היא ההבנה שמותר לו לחיות גם את חייו, להתמקד בשאיפותיו ובמשפחתו, ולא לשכוח את עצמו מול ההורה המזדקן.