כאשר ילדים מתקדמים לאורך הילדות, תפיסת העצמי שלהם הופכת ליותר מורכבת ומקיפה. לצורך הבנת העצמי, דפוס התפתחות זה תואר בצורה חיה על ידי סוזן הרטר, אשר חקרה את הופעת חוש העצמי. צירוף הטענות נעשה על מערך רחב של מחקרים אמפיריים על ילדים. הרטר מתבססת על דוגמאות של הצהרות שילדים משתמשים בהן בגילאים שונים כדי לתאר את העצמי הטיפוסי שלהם. בגיל 3-4 ילדים מבינים את עצמם במושגים קונקרטיים, תכונות בולטות הקשורות לנתונים פיזיים (יש לי עיניים כחולות), פעילות פיזית ויכולות (אני יכולה לרוץ מהר), קשרים חברתיים (אחי יונתן אוהב אותי) והתנהגות רגשית (אני תמיד שמחה).

כך, הילדים מתמקדים במאפיינים בולטים, הקשורים לעובדה שהפרוטוטיפ של ילד בן 3 הוא התרברבות על כישרונות מסוימים כמו ריצה מהירה מבלי לעשות הכללה על כל יכולותיהם כאתלטיים. כאשר הילד אומר טענה כללית על עצמו ("אני באמת חזק"), הטענה הזו קשורה להתנהגות ממשית (יניף כיסא). ילדים צעירים גם כן מתארים את עצמם במושגים של העדפותיהם ("אני אוהבת את הכלב") ומצבים.

דוגמא נוספת הקשורה לעוד התנהגות טיפוסית של מושג העצמי של הילד במהלך גיל הגן היא הערכה עצמית חיובית בצורה לא מציאותית. ילדים צעירים חושבים שהם באמת כפי שהם רוצים שיהיו. לדוגמא, ילד שטוען כי יודע לדקלם את הא'-ב' בע"פ אך כשמנסה להדגים זאת הוא לא מצליח. האשליה החיובית אשר ילדים משמרים לעצמם היא קלה יחסית לילדים צעירים מכיוון שהם באופן כללי לא משווים את ביצועיהם עם אחרים ולכן לא מזהים מגרעות ביכולותיהם. במקרה שיילד ייכשל במשימה מספר פעמים, הוא עדיין יאמין שהוא יצליח בפעם הבאה.

ילדים מתחילים ללטש את תפיסת העצמי שלהם בבית הספר היסודי, מכיוון שהם יותר ויותר מצויים במצבים של השוואה חברתית. הם משווים את עצמם לאחרים במושגים של תכונות, התנהגות וחזקות ("הוא בועט בכדור חזק יותר ממני.."). (השוואה חברתית: תהליך השוואה של הפרט באספקטים פיזיולוגים, התנהגותיים, או תפקוד פיזי מול האחר, על מנת להעריך את העצמי שלי). בזמן זה, הילדים מתחילים לשים לב לאי התאמה ביניהם לבין האחר בביצועים במשימות שונות. באמצע עד לקראת סוף בית הספר היסודי, התפיסה העצמית של הילדים מתחילה להיות שלמה. כלומר, בשלב זה הילד יתאר לדוגמא, שהוא פופולארי בבית הספר, אך יעשה זאת תוך שהוא מסביר את הסיבות לכך ונותן תיאור של הרגש שעולה בו כתוצאה מכך. למשל הוא מספר כי הוא מרגיש די חכם במקצועות כמו לשון ומדעי החברה אבל מרגיש די טיפש במתמטיקה ומדע וכו'.

השינויים ההתפתחותיים בתפיסה העצמית של ילדים מבוגרים יותר משקפת התקדמות קוגניטיבית. יש ביכולותיהם להשתמש ביכולות שכליות גבוהות יותר הקשורות להתנהגות ספציפית המאפיינת את העצמי. לדוגמא, הילד הנ"ל שאומר שהוא פופולארי בבית הספר יודע לייחס את היותו פופולארי לסיבות כמו התנהגויות שלו "אני נחמד לאחרים", "עוזר לאחרים" ועוד. בנוסף, ילדים בוגרים יכולים לתאם ניגוד של ייצוג עצמי (לדוג, חכם וטיפש) אשר בגילאים צעירים יותר, הם היו שוקלים זאת כהדדיות בלעדית. האפשרות להשתמש ביכולות קוגניטיביות גבוהות יותר על מנת ליצור תפיסה על העצמי, מאפשרת לילדים בוגרים ליצור גישות גלובליות על עצמם, כמו גם להעריך את עצמם כבן אדם באופן כללי ורחב. יכולות אלו מביאות לתפיסה מאוזנת יותר וריאליסטית יותר של העצמי.

ייצוג העצמי המוקדם, משקף את העובדה שהתפיסה העצמית של ילדים בבית ספר מבוססת על הערכתם של אחרים, במיוחד חברים מקבוצת השווים. כתוצאה מכך, הייצוג העצמי שלהם מכיל אלמנט חברתי בולט ומיקוד בהתנהגות אישיותית או בתכונות פיזיות שעלולים להשפיע על המקום שלהם בתקשורת החברתית. מכיוון שתפיסת העצמי של ילדים בוגרים יותר מושפעת מאוד מדעות של אחרים, ילדים בגילאים אלו הופכים פגיעים לערך עצמי נמוך, במידה ואחרים רואים אותם בצורה שלילית או פחות "שווים" מקבוצת השווים.

בניגוד לקודמיו, וויניקוט לא התייחס לתינוק ולפנטזיות שלו בלבד, אלא התייחס לאם והתינוק כיחידה עליה ניתן להתבונן בכדי להבין כיצד מתפתחת האישיות. בהתאם לכך, וויניקוט תאר כי עוד במהלך ההיריון האם מתכווננת כלפי התינוק ולאחר הלידה היא נמצאת במצב נפשי המטשטש את הגבולות בינה ובין התינוק. את מצב זה הגדיר וויניקוט כ"סימביוזה מצד האם". ואכן, במחקרי מוח של נשים בטרימסטר הראשון נמצא כי כאשר מראים לנשים תמונה של התינוק נראה שמתעוררים אותם אזורים מוחיים הקשורים ל-OCD ולהתמכרויות. החוויה הראשונית של האם היא של סימביוזה ודאגה כלפי התינוק.

הדבר חשוב, מכיוון שרק כאשר האם "מכורה" לתינוק ויכולה לזהות כל ניואנס חזק בו היא יכולה לזהות את הסובייקטיביות שבו – הצרכים שלו, הבכי שלו, התחושות, התנוחות והמתח הגופני שלו. כך, האם יכולה להרגיש את התינוק ולזהות את צרכיו מיד לאחר שהם עולים.

בתחילת חייו, כאשר התינוק לא מרגיש בהבדל בינו לבין האם, הוא חש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" (תחושה שהוא כל יכול). כלומר, התינוק חש התאמה מושלמת בין רצונותיו למתרחש. אלו הם רגעים של אשליה שתיאר וויניקוט כ"אשליה של התינוק". עם זאת, עם תסכול אופטימלי מצד האם, התינוק מתחיל להבין שרק לרצות משהו זה כבר לא מספיק בכדי להשיג אותו, ולכן מתחיל לסמן את רצונותיו דרך מחוות גופניות. הדבר מתרחש מכיוון ששיא הסימביוזה של האם עם התינוק מסתיים לאחר כחודשיים. לאחר תקופה זו האם מתחילה להיות עסוקה גם בדברים אחרים. ככל שהיא עסוקה יותר בדברים אחרים היא מבצעת יותר "כשלים אמפתיים".

כל טעות כזאת פוגעת באשליית התינוק שהוא כל יכול וגורמת לו להתחיל להכיר בעולם החיצוני באמצעות התסכולים שלו. במצב זה התינוק מתחיל להתאמץ כדי להשיג תגובות של הסביבה, בין היתר באמצעות חיוך, בכי ושאר פעולות אקטיביות. בשלב זה, מתחיל תהליך בו התינוק מגלה שהוא תלוי באחר – בתחילה כאשר הילוד תלוי באופן מוחלט באם הוא אינו מרגיש תלוי וחש "אומניפוטנטיות סובייקטיבית" מכיוון שהוא בעולם של אשליה. ככל שהילוד גדל והאשליה מתפוגגת התינוק מתחיל לחוש תלות באחר.

וויניקוט: התנאים לצמיחה והתפתחות בריאה:

"האם הטובה דיה":
וויניקוט תלה את רוב האחריות להתפתחות תקינה באם התינוק. לדבריו, האם צריכה להיות "טובה דיה" אך לא מושלמת. כלומר, אם מספיק רגישה, שגם נכשלת, כאשר הכישלונות חשובים גם הם. בכדי לעשות צריכה האם לייצר "סביבה תומכת" המבוססת על אופני אינטראקציה עם התינוק:
יכולת הכלה: הפגנת אמפתיה כלפי ללא התמזגות עמו, הבנתו שמירה על גבולות. יכולת זו מאפשרת לאם להבין שני דברים: ראשית, מרגע הלידה הילד הוא יצור אנושי עם מצבים מנטליים משלו. כלומר, יש לו חוויה פנימית השונה מחווייתה של האם. שנית, היכולת לנסות להרגיש את שהילד מרגיש והיכולת של האם לשים את עצמה בנעלי הילד, מבלי לאבד את עצמה.

יכולת שיקוף ואישוש: יצירת התאמה בין צורכי התינוק והיענות האם. כלומר, יש לשקף לילד את החוויה שלו. למשל, אם ילד לא נרדם באמצע הלילה מכיוון שאינו עייף תגובה של האם שמנסה לשכנע אותו שהוא עייף מהווה חוסר התאמה ועל-כן אינה משקפת לו את חווייתו. לכן, על האם להחזיר לתינוק חוויה מובנית התואמת את מצבו – "אתה לא עייף כי ישנת בצהריים, אבל בכל זאת צריך ללכת עכשיו לישון".

התנאים בהם התפתח התינוק ישפיעו בסופו של דבר על האופן בו הוא חווה את העולם ואת עצמו.

וויניקוט: אופני חוויה ואופני העצמי:

לפי וויניקוט, יש שתי דרכים מרכזיות בהן אנשים חווים את העולם:
Doing – חווייה של להיות מופעל, הילד עושה מה שצריך בכדי לעמוד בדרישות חיצוניות. חוויה זו נובעת מהעמדת צרכי האם במרכז, מעל אלו של התינוק. התנהלות זו תבוא לידי ביטוי בהישגיות, ועשייה המכוונות החוצה, כאשר לצד זאת ישנה תחושת ניכור פנימי קשה.
Being – מצב שבו אין לנו צורך לעשות כלום, אלא פשוט להיות בעולם. חוויה זו מבוססת על העמדת צרכי הילד במרכז וקבלתו כפי שהוא. תחושה זו היא הקרקע של הילד להכיר את עצמו, לשחק ולהתנסות.

לפי וויניקוט יש שני חלקים להתגבשות תחושת ה"עצמי" של הילד:

העצמי האמתי – האזורים באישיות של אותנטיות, יציבות פנימית, הערכה עצמית, אופטימיות, הרמוניה עם הזולת. החלקים שאנו נולדים עמם, הטמפרמנט והנטיות התורשתיות. כאשר העצמי האמיתי בא לידי ביטוי בחווייתנו, אנו חיים בעולם באופן של Being.
העצמי המזויף – החלקים באישיות שאנו שואבים מהאחר, לפי יונג אלו הפרסונות, לפי הוגים אחרים Ideal self. חלקים של ניכור פנימי, חוסר יציבות, ניתוק רגשי, לבישת מסכה כהגנה. כאשר העצמי המזויף דומיננטי אז עלינו להיות באופן של עשייה (Doing) – להגיב לציפיות האחרים.
אם טובה דיה נמצאת בקשר עם התינוק, מרגישה אותו, רואה אותו ומשקפת לו מראה (חיובית פחות או יותר) של החוויות שלו. אבל מה קורה אם האם לא רואה את התינוק, רואה רק את עצמה, את מצב רוחה או את התינוק שהיא הייתה רוצה שיהיה?

מצב זה נחווה על-ידי התינוק כחודרני ולכן הוא לומד לא להסתכל, לא להתבטא ולהעמיד את העצמי השקרי כחוצץ בין העצמי האמיתי והעולם.