למה להוסיף שמן למדורה? על סבל שמתווסף לכאב!

כאב הוא עובדה – אך שימו לב ש:סבל הוא בחירה!!! כן כן!

למה להוסיף עוד שמן למדורת הכאב? די לסבל!
למה להוסיף עוד שמן למדורת הכאב? די לסבל!
יש מצב מסוים שאנחנו חווים, לא פעם, ואיננו מודעים לו כלל: מצב שבו אנו כואבים – ואז מוסיפים על הכאב שכבר קיים עוד שכבה של כאב, שנובעת מאיך שאנחנו מגיבים אליו.
על פי התפיסה הבודהיסטית, הקושי הזה מפורש כ"מכת שני חיצים": החץ הראשון פוגע – והחץ השני מגיע מהתגובה שלנו לפגיעה.

כשהמציאות פוגעת – זה החץ הראשון

אנחנו נשברים רגשית, נופלים פיזית, מאבדים אדם יקר או חווים תסכול מהחיים. התחושות האלה – כאב, צער, כעס, בדידות – הן חלק מהקיום האנושי.
הן לא "שגיאה במערכת", אלא בדיוק מה שהמערכת יודעת לייצר כשהנסיבות קשות. זו התגובה הישירה לאירוע – וזו הפגיעה הראשונה, הבלתי נמנעת.
אך לא הכאב הוא הבעיה – אלא איך שאנחנו משחזרים אותו
לאחר שהכאב מתרחש, נכנסת התודעה לפעולה. היא מתחילה לפרש, לנתח, לשפוט:
"למה זה קרה לי?",
"איך לא שמתי לב?",
"אני לא אצליח להתמודד",
"אני תמיד נכשל".
כל אחת מהמחשבות הללו אינה תוצאה של האירוע עצמו – אלא תגובה של הנפש, שגורמת לנו לחוות את הכאב שוב ושוב. זו הפגיעה השנייה, זו שאנחנו יוצרים בעצמנו. וזהו בדיוק ההבדל בין כאב לבין סבל.

אפשר להפסיק להילחם בכאב – ולבחור לא לסבול

החדשות הטובות הן, שאת החץ השני אפשר לעצור. גם אם הגוף כואב, גם אם הלב נשבר – אין הכרח להוסיף שכבות של התנגדות פנימית, של שנאה עצמית או של האשמה. אנחנו יכולים לחוות את הקושי מבלי לשקוע בו.
אפשר להתייחס לכאב כאל אורח – לא כאויב. להרגיש אותו, אבל לא להיאחז בו. לא להמציא עליו סיפור.
לא לארוז אותו בזעם. פשוט לדעת: זה חלק מהחיים, וזה זמני.

לדוגמה: אדם באמצע טיפוס מפרך

הדרך תלולה, הרגליים כואבות, הזיעה נוטפת. הוא יכול להתמקד בקושי ולהישבר נפשית – או להבין שזה חלק בלתי נפרד מהמסע אל הפסגה.
התחושה הפיזית לא תיעלם – אבל החוויה הנפשית יכולה להשתנות. במקום סבל – נוכחות. במקום יאוש – נחישות.

אספנו עוד דוגמאות שיכולות להיות רלוונטיות

לדוגמה: אדם רנדומלי שנתקע בפקק…למי זה לא קרה?

הוא ממהר לפגישה חשובה, ואז מגלה שכל הכביש פקוק לחלוטין.
הוא מבין שכבר לא יגיע בזמן
האיחור. הפגישה תתחיל בלעדיו. זה בלתי נמנע.
הוא כועס על הנהגים האחרים, מקלל את עצמו שלא יצא מוקדם יותר, שוקע בתחושת כישלון או הלקאה עצמית. כל אלו מוסיפים סבל על גבי האיחור, מבלי לשנות את המציאות.
הוא מקבל שהמצב מחוץ לשליטתו. מדליק מוזיקה נעימה, נושם עמוק, מודיע על העיכוב – ומתמודד.

הורה שנשבר מול התפרצות של הילד

הילד צועק, מתפרץ, בוכה – וההורה מרגיש חסר אונים.
הקושי לטפל בסיטואציה מורכבת. זה קשה, זה מעייף – וזה אמיתי.
ההורה מתחיל לחשוב: "אני הורה גרוע", "למה זה הילד שלי?", "אני לא שווה כלום" – ומייצר כאב רגשי נוסף שלא נובע מהילד, אלא מהשיפוט העצמי.
להבין שזה רגע מאתגר בהורות, לא סימן לכישלון. לחמול על עצמו. להרגיש את העומס – בלי להוסיף אשמה.
אישה שמאובחנת עם מחלה כרונית

הפעם נסביר את זה עם החיצים…

החץ הראשון: כאב פיזי, בדיקות, תרופות, עייפות. אלו עובדות קשות שהיא צריכה להתמודד איתן.
החץ השני: מחשבות כמו "החיים שלי נגמרו", "אני לא כמו כולם", "מה עשיתי שמגיע לי" – כל אלה אינן חלק מהמחלה עצמה, אלא מהתגובה הנפשית אליה.
בחירה אחרת: להרגיש את הקושי בלי להיאחז בו. להיעזר, לטפל, לקבל תמיכה – ולזכור שהיא הרבה מעבר למחלה שלה.

אדם שפוטר מהעבודה בה עבד

החץ הראשון: הפיטורין עצמם. אובדן הכנסה, זהות מקצועית, שגרה. זה אירוע כואב מאוד.
החץ השני: הוא מריץ בראש מחשבות כמו: "אני כישלון", "לא יאהבו אותי בשום מקום אחר", "הכול אבוד". הוא מוסיף סבל רגשי שלא תורם להתמודדות – רק מכביד.
אפשרות אחרת: לקחת זמן לעבד, להרגיש, ואז להתפנות לבניית דרך חדשה. אולי אפילו הזדמנות שלא ציפה לה.

נערה שנדחתה רומנטית

החץ הראשון: התחושות של אכזבה, כאב לב, פגיעות. הן טבעיות לחלוטין.
החץ השני: היא עלולה לשקוע במחשבות כמו "אני לא שווה כלום", "אף אחד לא יאהב אותי", "עשיתי טעות ששיתפתי רגש". הסבל הזה כבר לא נובע מהדחייה עצמה, אלא מהפרשנות.
גישה אחרת: להבין שתחושת כאב בלב היא תגובה בריאה לאכזבה. לתת לה מקום – ואז להמשיך הלאה בלי לערער על הערך העצמי.

רץ מרתון שמתכווץ באמצע המסלול

החץ הראשון: השריר נתפס, הגוף מסרב להמשיך. כאב אמיתי ונקודתי.
החץ השני: "אני מאכזב את כולם", "כל האימונים היו לשווא", "אני כישלון". זוהי כבר תגובה נפשית – לא כאב פיזי.
אפשרות אחרת: לנוח, לנשום, להודות על הדרך עד כה, ולזכור – עצירה אחת אינה מגדירה מסע שלם.

מילה לסיום

אנחנו לא שולטים במה שקורה – אבל כן שולטים באופן שבו נענה. הכאב יגיע, אין ספק. אבל הסבל? זה כבר תלוי בנו.
הכאב מציאותי. הסבל – בחירה.
לעוד חומרים ותכנים של דפנה שם טוב – חפשו באינסטגם או בפייסבוק שלה תחם השם שלה. צ'או בלה!

מה יחשבו עלי?!

אז מה כל כך משנה מה יחשבו עלי אחרים? דפנה שם טוב

בלי לשים לב אחד הפחדים שהכי מציקים  לנו זה איך אנחנו מצטיירים בעיני האחרים.

תחשבו איזה אושר זה להיות משוחררים מהפחד הזה.

משוחררים מהפחד של מה חושבים עלי.

איזה חופש נפשי יש לאנשים שיודעים להיות בקונפליקט מבלי לחשוש ולסבול…

אז כפי שאנחנו כבר יודעים, מקומות הסבל הגדולים ביותר טומנים בחובם את ההזדמנות הגדולה ביותר לגדילה וצמיחה!

ככל שאנחנו יותר סובלים כך יותר נרצה להשתחרר.

מי ייתן ומכל שעבוד רגשי תיוולד תחושת חופש אישי ושחרור.

אולי בלי הסבל העמוק אי אפשר לבנות את הרצון לשחרור.

מה יחשבו עלי אנשים? דפנה שם טוב מסבירה
מה יחשבו עלי אנשים? דפנה שם טוב מסבירה

זה מה שמחייה את האמרה הישנה והנכונה כל כך:

"מה שלא מחסל מחשל"

קרן אור שבוקעת ומאירה אפשרות כשאנחנו שקועים עמוק בתוך הכאב והסבל.

אני בטוחה שחלק מהקוראים מזדהים ומבינים על בשרם את הדברים הללו.

ואלה שלא, יכולים לפתח הבנה וחמלה למצבים נפשיים של אנשים שסובבים אותם.

מהי רוחניות

דפנה שם טוב: מהי רוחניות

היום נדבר על רוחניות חברים – כן, כן רחוניות:

רוחניות היא מילה מאוד שגרתית

רוחניות על פי דפנה שם טוב
רוחניות על פי דפנה שם טוב

כולנו משתמשים בה די הרבה.

ובכל זאת.

לא ברור שאנו מבינים את המושג הזה.

אולי רוחניות היא סוג של נסיון להבין את חיי הנפש שלנו?

את המסתורין של חיי הנפש שלנו.

ואין הכוונה כאן לעניין הדתות השונות.

אלא יותר לחקירת האדם את הנפש של עצמו.

רוחניות היא מטרה שאדם שם לעצמו לעבוד על הנפש שלו.

לדעת להרגיש מתי הנפש בריאה.

להבין מהי הנפש פגועה.

לדעת לכוון את עצמנו לחוות רגשות חיוביים שנובעים מתוכנו למרות התנאים הקשים.

רוחניות היא לדעת להתגבר על קשיים.

העבודה הרוחנית שלנו היא להיות כל הזמן בתהליך של שיקום וריפוי הנפש והתודעה שלנו.

אנו צריכים ללמוד איך לשחרר את התחושות הקשות שנובעות מעצמי פגוע, ולפתח תכונות אופי חיוביות.

תכונות שעוזרות לנפש שלנו להיות שלווה.

סבלנית ואופטימיות .

לא לאבד את האמונה שיהיה טוב.

זוהי העבודה הרוחנית.

זהו המימד הרוחני שאנו נוטים לשכוח אותו כשאנו מוקפים סבל רוע ואכזבות.

ציפיות מהקרובים לנו

על ציפיות מהסובבים אותנו

  • אולי לפעמים צריך תזכורת פשוטה
  • אפילו קלישאתית
  • לא מתחכמת
  • אבל חשובה

תזכורת למערכת הציפיות שלנו מהקרובים אלינו:

ציפיות עתידיות - דפנה שם טוב
ציפיות עתידיות – דפנה שם טוב

אנחנו יכולים להתחלק בדברים משותפים אבל יש דברים שכל אחד ישמור לעצמו. וזה בסדר גמור ואפילו רצוי.

אנחנו והקרובים אלינו משתנים כל הזמן. והשינויים לפעמים מלווים בקונפליקטים. שנויים כתוצאה מגדילה.

מהתבגרות. מהזדקנות. מחוויות שצוברים ועוד.

הרבה פעמים נשמע אנשים אומרים על בני זוגם או על ילדיהם או על הוריהם.

הם השתנו.

כאילו בטענה.

אז באמת חשוב לזכור שהשינוי הוא חלק בלתי נמנע ושגם אנחנו משתנים. חשוב לדעת לקבל שינויים.

המודעות לכך מאוד תקל.

ההבנה שצריך להסתגל לשינויים היא מאוד משמעותית.

כדאי מאוד להבין את השוני ביננו לבין הסובבים אותנו:

לא רצוי להצטער או להתאבל על כך שאני אוהב טיולים ואשתי לא.

שאני אוהבת לצאת הרבה ובעלי לא. שלי חשוב סדר וניקיון ולילד שלי פחות. ויש עוד המון דוגמאות.

הצרכים,הרצונות,היכולות שונים מאדם לאדם ככל שנלמג לקבל את זה בהבנה יהיה לנו יותר טוב. פחות מתסכל. יותר נעים וזורם.

אז אולי כתובים פה דברים שנראים מאוד ברורים וידועים.

אבל בפועל הם לא פשוטים ליישום.

וכן חשוב להזכיר לעצמנו אותם מדי פעם ועל אחת כמה וכמה לחיות לאורם.

קצת על אהבה…

תובנות והסברים על אהבה

אהבה היא רגש;

רגש שגורם לנו חום בגוף,

חום נעים שכזה,

כמו שמש חמימה שמתפשטת בעצמות,

וזו גם חשיבה;

חשיבה על התכונות החיוביות של אובייקט האהבה שלנו.

האהבה היא רצון להיות עם מי שאנחנו אוהבים באופן פיזי, רגשי ואינטלקטואלי.

 

אנחנו מעוניינים לעשות טוב לאדם שאותו אנחנו אוהבים:

אהבה שמתפרצת - כיף גדול לגוף ולנפש - דפנה שם טוב
אהבה שמתפרצת – כיף גדול לגוף ולנפש – דפנה שם טוב

לשמח אותו ולדאוג לו.

האהבה מיפה אותנו!

היא מאירה את הפנים שלנו,

את החיוך שלנו,

היא מגבירה את הערות שלנו,

וגם כשאנחנו נאהבים – אנחנו יותר רגועים ויתר שמחים.

שם אנחנו לא כועסים ולא מאשימים.

אנחנו לא סגורים ולא מכווצים.

האהבה צריכה להיות דינאמית.

 

אפשר ורצוי לשלב אותה ולבטא אותה בתוך מערכת היחסים

האהבה יכולה להתבטא בדאגה, עידוד, תשומת לב.

האהבה יכולה להתבטא בפעילויות משותפות.

בביטויים מילויים ובביטויים פיזיים.

כל כך חשוב לפתח מודעות לזה והרגלים כאלה בכל מערכות היחסים שלנו!

לסלוח להורים שלנו

כיצד לסלוח להורנו? דפנה שם טוב

הרבה אנשים מרגישים שהוריהם פגעו בהם.

הורים שאמורים להיות המקום הכי מוגן ואוהב עבור הילד הרבה פעמים מפספסים את המטרה.

הורה הוא רק בן אדם!

ללמוד לסלוח להורים שלנו - דפנה שם טוב
ללמוד לסלוח להורים שלנו – דפנה שם טוב

וכגודל החסכים שהוא נושא עימו כך גודל החסכים שהוא משליך על ילדיו.

יש הורים שעושים הפליה בין הילדים. יש הורים שרואים רק את עצמם.

יש הורים שמצפים מהילד שיהיה כרטיס הביקור שלהם ועל כן לא רואים את טובתו האישית של הילד אלא רק את ביצועיו החיצוניים.

לפעמים בזמן הילדות הילד לא ממש ער לפגמים של הוריו.

הוא גדל בבית שלו ולא מכיר מציאות אחרת.

אפשר לאמר שהוא חי על סוג של אוטומט.

כשמתבגרים הרבה פעמים, לפתע, יש התפכחות ונוצר כעס על ההורים.

ופתאום מציפים אותנו תחושות קשות לגבי ההורים שלנו.

אנחנו מתכווצים לגבי ההערות המוכרות הפוגעות.

אנחנו כואבים כל פעם שאנחנו פוגשים אצל הורנו את אותם חסכים באישיות שלהם.

אותם חסכים שבעבר כל כך פגעו בנו ולא ידענו. ולא הבנו.

אבל עכשיו זה פתאום כואב מידי.

המצב הזה מאוד מציק לנו. כבוגרים.

מצד אחד, יש בנו אהבה גדולה להורנו ורצון לקרבה ולמשפחה חמה ואוהבת.

מצד שני, פתאום קופץ לנו העבר איתם ותובע את עלבונו ומהווה חיץ ביננו לבינם.

אז מה עושים ואיך פותרים את הסוגיה?

ואיך מגיעים להרמוניה רגשית עם הורנו כשאנחנו במצב הזה? ואיך סולחים?

אז קודם כל בואו נזכור ונבין כיצד אנחנו בנויים ברמה הרגשית.

בואו נזכור שיש בנו חלק ילדי, חלק הורי, וחלק בוגר.

וברור שהחלק הפגוע זה החלק הילדי שבנו.

כי החל הבוגר מבין שההורה לא עשה שום דבר בכוונה.

שההורה אוהב אותנו וזקוק לנו בדרכו שלו על כל מגבלותיו.

ואנחנו יכולים להפוך את התמונה. הבוגר שבנו יכול להסביר לילד הקטן והפגוע שבתוכנו שהיום הוא בוגר והכל בסדר. שההורים לא עשו דברים בזדון.

אם נצליח לעשות מעבר רגשי בתוכנו מכעס לחמלה כלפי הורנו זה יהיה נפלא.

נסלח להם על הכל.

זאת הזדמנות עבורנו להביא הרבה טוב לעולם.

להתמיר רגשות שליליים ברגשות חיוביים. להרגיש מה עומד מאחורי הטעויות האנושיות שנעשו כלפינו ובמקום לכעוס, לחמול.

במקום להתקשות מכעס או להיחנק מכעס – יש להרפות.

להרפות ולהרגיש אהבה. להרפות ולהרגיש שכולנו אחד וכולנו אותו דבר.

אנשים שרוצים טוב ולאהוב!

דילוג לתוכן