למה חשוב לפתח חיבור פנימי קבוע?
מי אנחנו רוצים להיות בעולם?


בזמן שחבריו בגילאי ארבעים וחמישים בונים קריירה, משפחה ומימוש עצמי – הוא עדיין קשור בעבותות להורה ולמצבו הבריאותי. ילדים שגדלו במציאות כזו מתקשים להפנות אנרגיה לחייהם שלהם, ונשארים תלויים ומעורבים יתר על המידה בחיי הוריהם.

כל אחת מהמחשבות הללו אינה תוצאה של האירוע עצמו – אלא תגובה של הנפש, שגורמת לנו לחוות את הכאב שוב ושוב. זו הפגיעה השנייה, זו שאנחנו יוצרים בעצמנו. וזהו בדיוק ההבדל בין כאב לבין סבל.

ישנם אנשים שמאוד קשה להם לקבל משהו ממישהו.
קשה להם שעושים להם טובה…
קשה להם לבקש משהו עבור עצמם…
זה יכול להגיע למצבים אבסורדיים…
הם יסתירו חולשות שלהם.
הם לא יצרו קשרים טובים עם השכנים.
הם יסתגרו במצבים מסויימים…
ולכל זה יכולות להיות סיבות שנעוצות בחוויות הילדות שלהם.
במערכות היחסים שנוצרו להם עם האנשים הקרובים להם ביותר.
באובדן גדול שחוו.
בחוויות דחייה למינהן.
ועוד.
היו אלו חוויות שבהן הם היו זקוקים ונצרכים וחוו הפניית עורף.
כאשר הצורך שלהם לא נענה או כאשר דברים גדולים נלקחו מהם הם חוו סבל עז.
החסך או האבדה היו קשים מנשוא ולכן כשמציעים להם עזרה או תמיכה הם מתחברים באופן אוטומטי לכאב שחוו כאשר היו בסיטואציה דומה וחווים חרדה.
הם חווים מצוקה גדולה אשר מתבטאת במעצורים פיזיים ממש.
באותו רגע כשזה קורה לא ממש מבינים מה קורה ואז מייחסים לזה כל מיני הסברים לא רלבנטיים.
כדי להצדיק את הרתיעה שהגוף חווה.
אותו אדם שזה קורה לו מרגיש את ההימנעות.
אם הוא מספיק כן עם עצמו הוא ילך לטיפול כדי לברר מה המהמורות האלה שהוא חווה.
יבין וילמד לאט לאט לשחרר ולהיות פחות עצור.
יותר פתוח.
יותר מתמסר.

רוחניק זה אדם שהאפיון שלו בדרך כלל מורכב מכמה גורמים.
זה אדם מחובר לטבע. לשלווה.
זה אדם שהרבה דברים מהחברה הבורגנית לא ידברו אליו.
הוא ידבק באורח חיים שקרוב לטבע.
הבגדים שלו יהיו "זרוקים" הרבה פעמים וידגישו נוחות.
לעומת זאת לאדם רוחני לא יהיו בהכרח את כל המאפיינים הללו.
אדם רוחני יתאפיין בדברים אחרים.
אדם רוחני יהיה מודע לחשיבות של מודעות עצמית.
להיות רוחניקי זו בחירה.
זה אופי מסויים.
יש אנשים שרוצים להיות "רוחניקים" וזה בסדר גמור ויש אנשים שלא רוצים להיות "רוחניקים" וגם זה בסדר גמור.
לעומת זאת רוחניים זה סיפור אחר.
להיות רוחני זה חלק חשוב באישיותו של כל אדם.
להבין את העולם הרגשי ולהכיר בקיומו נותן הרבה עומק ומשמעות לחיים.
מוסיף רכות והבנה.
מוסיף רגש וחוכמה.
בלי לשים לב אחד הפחדים שהכי מציקים לנו זה איך אנחנו מצטיירים בעיני האחרים.
תחשבו איזה אושר זה להיות משוחררים מהפחד הזה.
משוחררים מהפחד של מה חושבים עלי.
אז כפי שאנחנו כבר יודעים, מקומות הסבל הגדולים ביותר טומנים בחובם את ההזדמנות הגדולה ביותר לגדילה וצמיחה!
ככל שאנחנו יותר סובלים כך יותר נרצה להשתחרר.
מי ייתן ומכל שעבוד רגשי תיוולד תחושת חופש אישי ושחרור.
אולי בלי הסבל העמוק אי אפשר לבנות את הרצון לשחרור.

קרן אור שבוקעת ומאירה אפשרות כשאנחנו שקועים עמוק בתוך הכאב והסבל.
אני בטוחה שחלק מהקוראים מזדהים ומבינים על בשרם את הדברים הללו.
ואלה שלא, יכולים לפתח הבנה וחמלה למצבים נפשיים של אנשים שסובבים אותם.
אם נשים לב נראה שיש לנו פעולות ומחשבות שהלב לא משתתף בהם ויש כאלה שכן.
אנחנו בימים של מלחמה בכל חזית אפשרית.
החמאס, מלחמות אחים ברחובות.
כמויות אדירות של סבל שמקיפות אותנו.
הנדיבות והאחווה בין האנשים מפנה מקומה לאלימות ולשנאה.

כשאנחנו כבני אדם חיים בתפישה שיש צדק ואמת מוחלטים אנחנו פושטים רגל.
אולי זה גורם לנו להרגיש יותר ביטחון, אבל זה לא באמת בטחון.
לעומת זאת, עדיף לחיות עם סימני שאלה.
להבין שלכל מצב נתון יש מספר גרסאות.
יש דרכים שונות להתבונן עליו.
זו גישה שמאוד תרכך אותנו גם כלפי עצמנו וגם כלפי האחר.
יש דברים שנראים בלתי פתירים.
קפואים.
צריך ללמוד איך לתקשר כדי שיפתח מרחב אחר.
הסבל שמקיף אותנו בימים אלה יכול לשמש כמורה.
מורה שיגרום לנו להביט פנימה אל עצמנו.
אל הלב שלנו.
ולראות איך אנחנו יכולים לרכך אותו לכיוון סליחה וחמלה.
הסבל והמהומות סביבנו זו קריאה לדרך אישית אחרת, חומלת ורגישה.
רוחניות היא מילה מאוד שגרתית

כולנו משתמשים בה די הרבה.
ובכל זאת.
לא ברור שאנו מבינים את המושג הזה.
אולי רוחניות היא סוג של נסיון להבין את חיי הנפש שלנו?
את המסתורין של חיי הנפש שלנו.
ואין הכוונה כאן לעניין הדתות השונות.
אלא יותר לחקירת האדם את הנפש של עצמו.
רוחניות היא מטרה שאדם שם לעצמו לעבוד על הנפש שלו.
לדעת להרגיש מתי הנפש בריאה.
לדעת לכוון את עצמנו לחוות רגשות חיוביים שנובעים מתוכנו למרות התנאים הקשים.
רוחניות היא לדעת להתגבר על קשיים.
העבודה הרוחנית שלנו היא להיות כל הזמן בתהליך של שיקום וריפוי הנפש והתודעה שלנו.
אנו צריכים ללמוד איך לשחרר את התחושות הקשות שנובעות מעצמי פגוע, ולפתח תכונות אופי חיוביות.
תכונות שעוזרות לנפש שלנו להיות שלווה.
סבלנית ואופטימיות .
לא לאבד את האמונה שיהיה טוב.
זוהי העבודה הרוחנית.

אנחנו יכולים להתחלק בדברים משותפים אבל יש דברים שכל אחד ישמור לעצמו. וזה בסדר גמור ואפילו רצוי.
אנחנו והקרובים אלינו משתנים כל הזמן. והשינויים לפעמים מלווים בקונפליקטים. שנויים כתוצאה מגדילה.
מהתבגרות. מהזדקנות. מחוויות שצוברים ועוד.
הרבה פעמים נשמע אנשים אומרים על בני זוגם או על ילדיהם או על הוריהם.
הם השתנו.
כאילו בטענה.
אז באמת חשוב לזכור שהשינוי הוא חלק בלתי נמנע ושגם אנחנו משתנים. חשוב לדעת לקבל שינויים.
המודעות לכך מאוד תקל.
ההבנה שצריך להסתגל לשינויים היא מאוד משמעותית.
לא רצוי להצטער או להתאבל על כך שאני אוהב טיולים ואשתי לא.
שאני אוהבת לצאת הרבה ובעלי לא. שלי חשוב סדר וניקיון ולילד שלי פחות. ויש עוד המון דוגמאות.
הצרכים,הרצונות,היכולות שונים מאדם לאדם ככל שנלמג לקבל את זה בהבנה יהיה לנו יותר טוב. פחות מתסכל. יותר נעים וזורם.
אז אולי כתובים פה דברים שנראים מאוד ברורים וידועים.
אבל בפועל הם לא פשוטים ליישום.
אהבה היא רגש;
רגש שגורם לנו חום בגוף,
חום נעים שכזה,
כמו שמש חמימה שמתפשטת בעצמות,
וזו גם חשיבה;
חשיבה על התכונות החיוביות של אובייקט האהבה שלנו.
האהבה היא רצון להיות עם מי שאנחנו אוהבים באופן פיזי, רגשי ואינטלקטואלי.

לשמח אותו ולדאוג לו.
האהבה מיפה אותנו!
היא מאירה את הפנים שלנו,
את החיוך שלנו,
היא מגבירה את הערות שלנו,
וגם כשאנחנו נאהבים – אנחנו יותר רגועים ויתר שמחים.
שם אנחנו לא כועסים ולא מאשימים.
אנחנו לא סגורים ולא מכווצים.
האהבה צריכה להיות דינאמית.
האהבה יכולה להתבטא בדאגה, עידוד, תשומת לב.
האהבה יכולה להתבטא בפעילויות משותפות.
בביטויים מילויים ובביטויים פיזיים.
כל כך חשוב לפתח מודעות לזה והרגלים כאלה בכל מערכות היחסים שלנו!